חפש

מקומות התמחות

 

שילב  פתח

אני מתנדבת במועדונית של ילדים שמוגדרים כילדים בסיכון גבוה, פעם בשבוע אני מגיעה לקבוצה של ילדים בגילאי 12 בערך ועורכת פעילות שבסופה אנו יוצרים ביחד מוצר חדשני. במהלך הפרויקט אנחנו מדברים עם הילדים על ערכים וההרגשה שלהם עשויה להשתנות בעקבות העשייה. הם בדרך כלל מגיעים משכבות נמוכות, עולים חדשים ומיעוטי הכנסה, שלהוריהם אין את האמצעים לספק להם את מה שנער/ה מתבגרים זקוקים לו. את הפרויקט הזה יזם הבעלים של "שילב", הוא מספר להם בתחילה את סיפור חייו, כיצד הפך מנער ממשפחה לא מפרגנת  ומעוטת הכנסה להיות איש עסקים מוצלח. הדבר נותן נקודת זינוק לילדים ומאפשר להם לחלום ולקוות לצאת מהמצב שבו הם נמצאים. כל פרויקט נמשך כארבעה חודשים, שבסופו יש מייצג של המוצרים החדשים שהילדים המציאו. באותו היום שהגעתי לבת ים, למועדונית של הילדים, הרגשתי שאני עומדת לחוות חוויה חדשה ובטח לא קלה והאמת שצדקתי, היה לי מאוד קשה לקלוט שאני נמצאת עם ילדים שאין להם את כל הדברים הבסיסיים שילדים צריכים, ומעבר לכסף אני מדברת על חום ואהבה. מדובר בילדים ממשפחות מרובות ילדים שלהורים לא קל להתמודד עם חיי היום יום ולכן הם נשארים במועדונית, ששם מספקים להם ארוחות חמות ופעילויות עם בנות מקסימות. במשך הזמן שביליתי עם הילדים היה לי יותר ויותר נחמד להגיע ולבלות איתם, היו פעמים שהייתי חוזרת הביתה עם מועקה אמיתית בלב והיה לי קשה אפילו לאכול. אני מקווה שעזרתי אפילו במעט לילדים המקסימים בבת ים.

חן אילוז, 2008

 

היה זה בוקר יום שלישי כאשר נכנסו רונית והסטודנטים של למידה התנסותית להרצאה של דוד סגל, קטעו אותה והחלו לדבר על למידה התנסותית, הקשבתי ומשהו בי ניצת אך שאלתי את עצמי אם אני באמת צריכה את זה על הראש ? מה אם זה ייקח לי את כל הזמן? אך זה לא שינה כלום, האש נדלקה ושמישהו ינסה לכבות! בדקתי אופציות והתלבטתי לאן אלך והחלטתי שאני רוצה להתנדב בתחום הארגוני, מצאתי את עצמי מהר מאוד במנפאואר, היה נחמד אבל משהו בי אמר לי דנה על מי את עובדת? (רק על עצמך) לאחר מחשבה רבה הבנתי שמקומי הוא בתחום הטיפולי ולשם אני הולכת. לאחר התלבטויות ותהיות לאן ללכת ומה לעשות הגעתי לפרויקט "שילב".

מטרתו של פרויקט שילב היא הקניית והטמעת ערכים ומיומנויות אשר יהוו בסיס להצלחה בחיים. במסגרת פרויקט זה אנו מגיעים פעם בשבוע למועדונית (שאליה הילדים מגיעים אחרי בית ספר בכדי לקבל ארוחה חמה וכדי לא להסתובב ברחובות אלא בתוך מסגרת חינוכית חמה ואוהבת).

זהו פרויקט מדהים ומאז שנכנסתי אליו אני מעריכה דברים בצורה אחרת ויחד עם הילדים אני מגלה עולם של רעיונות, יצירתיות, אהבה, נתינה ואת היכולת לשים את התחושות הלא נעימות בצד ולחייך וליהנות.

אני רואה את עצמי כמדריכה אך גם כתלמידה שכל שבוע מחדש לומדת כמה נפלא הוא עולם הרגשות שלנו, ואילו תחושות חדשות ניתן לגלות אם רק עושים משהו טוב או בעל משמעות לאדם אחר. לא תמיד זה קל אך ללא ספק זה מספק ומרתק.

"אתה הכוכב הגדול! גם אושרך כלא היה, לולא היו אלה אשר להם אתה מאיר" (פרידריך ניטשה).

דנה אולנר, 2008

 

הפעילות מועברת על פני 12 מפגשים בהם אנו עובדים הם קבוצה קטנה של ילדים בגילאי 10-12 . בסיס המפגשים הוא חד שבועי כאשר במהלך תקופה זו אנו עם הילדים עובדים על הקמת מיזם, מוצר אשר הילדים הם אלה האחראיים על הפקת המוצר החל מהעלאת הרעיון, סיעור מוחות, העלאת קשיים מחיי היום יום (שמסייעים להם לפתח את החשיבה והדמיון לגבי מוצר מקורי שהיו רוצים ליצור), תכנון ופיתוח המוצר ועד ליצירת המוצר המוגמר והצגתו. כאשר תוך כדי הפעילות והעבודה על המיזם המתגבש אנו שמים דגש על ערכים שנבחרו כעיקריים ומהותיים בעיני ילדי הקבוצה. ערכים כגון: כבוד הדדי, אמון ואמינות, פרגון ונתינה ושאיפה למצוינות. מתוך אמונה כי הקניית והטמעת ערכים אלה יחד עם מיומנויות שירכשו הילדים במהלך פעילות בפרויקט יהוו בסיס להצלחה בחיים. את המפגש הראשון פותח איציק אורן בעליה ויוזם הפרויקט, בסיפור חייו כילד מופרע ו"לא יוצלח" מהמעברה אשר אף אחד לא האמין ביכולותיו ואת כל הדרך עד להצלחה הגדולה. איציק, בסופו של דבר, מסיים לימודי הנדסה ומקיים את רשת התינוקות הגדולה בארץ. איציק מספר לילדים סיפור זה על מנת לתת להם פתח למחשבה ואמונה שהכול אפשרי, לאחר מפגש זה מגיע תורנו המדריכים, במפגשים השבועיים אנו משמשים עבור הילדים כלי, מודל, מישהו להתייעץ איתו, לשתף ולקבל הכוונה.

הפרויקט עם קבוצת הילדים במועדונית בבת-ים עומד להסתיים בעוד כשבועיים, זו הרגשה מספקת לראות את הילדים משקיעים כל כך כדי שהמוצר יוצג באופן הטוב ביותר בזמן שהם עובדים יחד בשיתוף פעולה, מה שלא היה ברור ונתון בתחילת המפגשים איתם. זה מספק לראות שנוצר שינויי, שמשהו הופנם. לא רק שבזמן הפעילות הילדים עובדים ביחד, הם אפילו ממשיכים לעבוד מעבר לשעות הפעילות. דבר נוסף, שגורם לי להרגשה טובה הוא החיבור הטוב שנוצר עם הילדים, אם בתחילה הרגשתי שהם בוחנים מי אני ומה אני מביאה או מה יש לי להציע, זה הפך בהמשך לקשר מאוד חברי, בוטח, נעים ומתעניין. זו הרגשה מדהימה, שהם מוצאים אצלי מקום להרגיש חופשיים ולספר על דברים שקרו להם עם חברים, בבית הספר, בבית ואני מוצאת אצלם מקום לבוא ולשתף ולקבל אהבה שרק ילדים יכולים לתת.

חגית מוליאן, 2008

המשך
מקום בלב  פתח

מקום בלב הוא בית חם ל-15 נערות הנמצאות בסיכון. מקום בלב כשמו כן הוא, מחמם את הלב וממחיש את תחושת הנתינה. העבודה עם הילדות מפתחת ומספקת ומרגשת גם יחד. קשה לי לתאר המילים את האהבה והחום המורגשים כל פעם מחדש שאני פותחת את דלת המקום. הציפייה של הבנות לשובי באותו היום ובאותה השעה פיתחה קשר הדדי, אשר מילאה גם ציפייה וסקרנות לחוות את המשך דרכן ולראות את התפתחותן דרך החוויה המשותפת.

אותם דברים שאני רואה הלכה למעשה, יוצאים מהכוח אל הפועל, מהלימוד התיאורטי במכללה- אני מגיעה אל אותן הנפשות, החוות את אותם דברים שאנו לומדים.

והחיוך, החיוך הקטן שטומן בחובו, את רגעי הגילוי והשמחה ואף את יצר הסקרנות אשר ימומש. ושתחבוק אותי כל פעם מחדש ילדה אהובה ותספק את יצרי, תטעין אותי להשיב לה חזרה. מחזוריות יחסינו מתקיימת בימים קבועים ושעות קבועות וכך גדל הקשר, כמוהו הרגש, והחוויה מתעצמת.

רינת מור, 2007

 

אני מתנדבת ב"מקום בלב"-בית חם לנערות במצוקה בגילאים 14-18. במקום מתקיימות פעילויות חברתיות וסדנאות בנושאים הקשורים לגיל ההתבגרות והוא מהווה תחליף לרחוב על ידי מילוי שעות הפנאי בצורה נכונה. אני מסייעת לבנות בהכנת שיעורי בית, לוקחת חלק בסדנאות השונות ויותר מכל אני דואגת להיות קשובה לצרכיהן, להעניק הרגשת ביטחון ולהיות זמינה רגשית. היום הבנות הן חלק בלתי נפרד ממני והן מעניקות לי לא פחות ממה שאני מעניקה להן. אין ספק כי זאת זכות גדולה להתנדב במקום בו את מרגישה בבית.
מקום בלב כשמו כן הוא, מחמם את הלב וממחיש את תחושת הנתינה. העבודה עם הילדות מפתחת, מספקת ומרגשת גם יחד. קשה לי לתאר המילים את האהבה והחום המורגשים כל מפגש מחדש, הצפייה של הבנות לשובי באותו היום ובאותה השעה פיתחה קשר הדדי, אשר ממלאת אותי צפייה וסקרנות לחוות את המשך דרכן ולראות את התפתחותן דרך החוויה המשותפת. אותם דברים שאני רואה הלכה למעשה, יוצאים מהכוח אל הפועל, מהלימוד התיאורטי במכללה אני מגיעה אל אותן הנפשות, החוות את אותם דברים שאנו לומדים. והחיוך, החיוך הקטן שטומן בחובו את רגעי הגילוי והשמחה ואף את יצר הסקרנות אשר ימומש.

תמר בן דוד, 2007

 

זהו בית חם לנערות במצוקה שאכן תפס מקום אצלי בלב. כשהתחלתי להתנדב רציתי להשפיע על חייהן של הבנות בצורה משמעותית, ז אמנם לא שיניתי חיים אבל אני בהחלט מרגישה תורמת.
תפקידי ב"מקום בלב" הוא להיות שם בשביל הבנות, להקשיב להן כשהן רוצות לספר על היום או השבוע שעבר, מידי פעם אני עוזרת עם שיעורי הבית ולעיתים גם מעבירה להן הפעלות בנושאים שונים. הסיפוק שאני מקבלת כשאני שם הוא עצום- מה יכול להיות טוב יותר מנערה שבדרך כלל סגורה ומעדיפה להעביר את זמנה בשיחות עם חברותיה, אשר לפתע ניגשת אלי ומבקשת לדבר איתי ולשתף אותי ברגשותיה, מחשבותיה וסודותיה הכמוסים. אני ממליצה להתנדב ב"מקום בלב" בגלל הנתינה, הקבלה והיחסים הנרקמים עם הבנות.ת

הילה לוי, 2005

 

מקום מפגש לנערות במצוקה המתנהל ע"י עובדת סוציאלית, אם בית וסטודנטיות מתנדבות.
שלוש פעמים בשבוע מגיעות נערות בגילאי 14-19 למפגש קבוצתי בן 4 שעות.
במפגשים מכינים שיעורי בית, משוחחים עם הנערות ונערכות פעילויות קבוצתיות בנושאים הקשורים לגיל ההתבגרות: מיניות, זוגיות נורמטיבית, אלימות וכן התייחסות לחגי ומועדי ישראל.
הבנות מצפות למפגשים, לשיחות האישיות ולפעילויות. כל מפגש זימן לי חוויה מרגשת ומעשירה, מפגש חם עם עולם קר ומנוכר.
כמתנדבת זכיתי להיות חלק בלתי נפרד מהצוות, קיבלתי מהאחראית יחס חם ותומךומהבנות המון אהבה ופרגון.
אני ממליצה מכל הלב להתנדב ב"מקום בלב".

נועה צויליך, 2003

המשך
מקום אחר  פתח
אני מתנדבת בהוסטל חירומי, זמני בשם "מקום אחר", זהו הוסטל לנערים ונערות בסיכון עד גיל 18. ההוסטל חרומי מהבחינה שמגיעים אליו ללא ועדות קבלה, מיד בשעת הצורך ובכל שעה.

הרעיון הוא לספק מקום לשהות בו עד שתמצא תוכנית המשך מתאימה לנער או הנערה הספציפיים, השהות היא עד 3 חודשים ולכן הוא נחשב זמני.

אני מתנדבת בימי ראשון 6 שעות, במהלכן אני מכינה ארוחת ערב ואחר כך מתפנה לכל צורך שעולה עם הנערים. כשחיפשתי למקום התנדבות וגם כאשר הגעתי להוסטל רציתי להציל את העולם ולחולל מהפך בחיי הילדים. עם הזמן למדתי שזה לא באפשרותי ושהדברים הקטנים בחיים שלנו, ה"נורמטיביים" להרבה מהנערים לא היה. למשל, לעזור לנער לשים מצעים נקיים כשמבחינתו נורמאלי לישון בלי מצעים בכלל, להתעקש שיעלה למקלחת, לקרוא סיפור לפני השינה ולהתכסות כשהולכים לישון.

ההתנדבות מילאה חלל בחיי, פעם ראשונה שאני עושה משהו עם משמעות אמיתית. למי שמפחד שזה יגזול מזמנו היקר לעבודה ולימודים ,יגלה שהזמן גמיש ואם באמת רוצים אפשר!

ענבר שוורץ, 2008
המשך
מוזות  פתח

אני מתנדבת ב"מוזות"-  ביה"ס לאמנויות לנוער בסיכון הממוקם ביפו. אני נמצאת בקשר בין אישי עם נערה בת 16. בתחילת ההתנדבות הייתי תמימה מאוד, לא העליתי על דעתי מה זה אומר "נוער בסיכון". קיבלתי מקרה מאוד קשה של נערה הנמצאת בהישרדות יום יומית.
תחילה, היה לי קשה להתמודד עם התכנים הקשים ששמעתי ואף הייתי בלבטים ארוכים: האם אני מסוגלת להישאר ולהתמודד עם המצב, או להרים ידיים והחליף מקום התנדבות. במשך מספר שבועות התלבטתי ולבסוף החלטתי שלעזוב זו לא אופציה עבורי ואני רוצה לעבור את החוויה הזאת להמשך חיי, הרי לא בורחים מכל מה שקשה!
עם הזמן אני למדה כיצד לפעול וכיצד להגיב. אני מרגישה שלאט לאט שהביטחון שלי גדל ושאני נקשרת יותר ויותר לנערה וכמובן שהיא אליי, אף נאמר לי מפי המנחה שלי ב"מוזות" שאני כיום הבן אדם הקרוב ביותר לנערה. אני מרגישה שאני בתהליך של צמיחה אישית ושאני מצליחה להתמודד עם דברים שלעולם חשבתי שאצטרך. כיום לאחר מספר חודשים של התנדבות, אני מרוצה מבחירתי ושמחה שהייתה לי את ההזדמנות להוות דמות מרכזית בחייה של הנערה.

איה בסר, 2008

 

בהתנסות, טמונה חווית למידה עצמית שמפרה ופותחת אותנו לעולם חדש, עולם של מודעות עצמית, של התפתחות, של העצמה שנותנת כוח לפרט. 
כשסיפרו לי על "למידה התנסותית", הדבר הראשון שעלה בראשי זה להתנסות בארגון, כי לשם פנו רחשי ליבי. חשבתי על המטרה שלשמה נרשמתי ללימודים. בראשי עמד העתיד לתואר השני- ייעוץ ארגוני. לבסוף החלטתי לאחר התייעצות להתנדב בפן הטיפולי. בחרתי בביה"ס מוזות, תיכון אומנויות לנוער בסיכון. ראשית, התחברתי לאומנות מאז היכרותי עם עצמי.  ליצור יש מאין היא חוויה מעצימה בפני עצמה. ראיתי בשילוב של האומנות עם הילדים דבר שיכול לתת מינוף לעבר שינוי. כשהגעתי בפעם הראשונה למוזות, התהלכתי ביפו העתיקה. נכנסתי לבניין, עליתי במדרגות התלולות. וכשהגעתי פתחתי את הדלת, רוח נעימה ליטפה את פני, רוח של אהבה וקבלה. עמדתי והבטתי בתקרות גבוהות וקמורות. אלו היו משולות בדמיוני להזדמנויות הרבות שמעניק הבית ספר לילדים. מורים מקצועיים לקבלת איכות מרבית. מעודד לשאיפות גבוהות אך יחד עם זה גם מעניק מרחב לפיתוח ייחודי ואישי של כל ילד לפי צרכיו ומהוויו. נשביתי בקסמי המקום, הילדים, וצוות מעורר השראה. השראה הנדבקת לגופך וגורמת לך לרצות לתת והמון.

"כל שנה ושנה מוריק הדשא
ועולה החמה ויורד המטר
כל שנה ושנה האדמה מתחדשת
מלבין החצב ומרהיב ההדר
כל שנה נולדים ילדים לרוב
לדמעות ולצחוק לאחווה ושנאה
ויש משהו הרוצה רק טוב"                      

(רחל המשוררת)

במקום שהתקוות כבר נשכחו והאמון הלך לאיבוד יש מקום לתקווה חדשה ויש מי שמאמין בך וגורם לך להאמין בו. דרך הקשר הבינאישי כל ילד מקבל חוויה מתקנת של קשר נורמטיבי בו הוא לומד מיומנויות תקשורת בסיסיות שייתנו לו תשתית איתנה לקשר בחוץ. כשהמורים שלנו בבית הספר הלכו לחדר מורים ולשם אף אחד לא יכול להיכנס, במוזות המורים הם גם חברים ומעורבים בכל צעד ושעל של הילד, ופועלים למענו ובשבילו. ובמסגרת זו מוזות מעניקה גם עזרה להורים מתוך אמונה שהנחיית ההורים תוביל למקום בטוח גם בבית, ומתוך הבנה שהדרך לשינוי יכולה להיעשות ע"י אהבה, קבלה, הצבת גבולות והמשך טיפול נכון גם בסביבה הביתית. דרך האומנות, המחול התיאטרון והמוסיקה ניתן להתבטא, לרוקן את הגוף מתסכול ולהכניס פלאה של יצירה.

פגשתי את א' היא הייתה תחילה מאוד סגורה. תשובותיה היו קצרות ומדויקות, הן הסתכמו ב"כן, לא, לא יודעת, סתם" התקשיתי תחילה, הרגשתי שאין טעם, שאלתי את עצמי רבות למה אני נמצאת פה, אינני מרגישה שאני משמעותית. דרך הדינאמיקה הבנתי שכדי להיות משמעותיים לא צריך לעשות משהו גדול, ולמעשה "צעד קטן לאדם צעד גדול לאנושות", הרגשתי שעשיתי שינוי, שהצלחתי להגמיש ולמוסס במעט את "חומת ברלין" שהוצבה בפניי. למדתי שהמון פעמים אנו ממהרים לתת עצות וזאת מפאת הסיבה שלנו קשה להכיל את בעיותיו של הזולת. העצות הן למעשה מקור המפלט שלנו אך לא בהכרח העזרה האמיתית. ניתן לומר שעצם הנוכחות שלי היא המהווה מקור להתרוממות, ולרוב דיי בה. למדתי על גבולות, וכמה שהן עוזרות גם לאדם שהן מוצבות בפניו וגם לזה שהציב אותן. הן שומרות עלינו ועל הילדים ומעניקות ביטחון שלהם כה זקוקים. למדתי לומר "לא" ולהיות שלמה עם זה, והניסיון לרצות את המשפחה והחברים הוא פשוט נועד לכישלון.

קיבלתי בנוסף מתנה, שאין לה תחליף והיא מוערכת מאין ספור, חברים חדשים, חברי לדינאמיקה מהווים עבורי רעות אמיתית ועל כך אני מודה. תודה תודה תודה.

רחלי חלפון, 2007

 

תשכחו מכל מה שחשבתם על איך בית ספר צריך להיות או להיראות. מוזות בהחלט ניפץ לי כמה מיתוסים על מערכת החינוך. במוזות הלימודים נעשים תוך שילוב של תכנים לימודיים עם אומנויות ועם טיפול וכל זה באווירה של משפחה אחת גדולה שמחממת את הלב. ברגע הראשון שנכנסתי למקום הרגשתי שהגעתי למקום מאוד שונה, מקום מיוחד. הגעתי עם המון חששות ועם תקווה קטנה אחת בלב להצליח לשנות משהו, לעשות משהו טוב למישהו. ההתנדבות במקום גורמת לי סיפוק אדיר במימדים שלא הכרתי לפני. מבחינתי זוהי הזדמנות נהדרת לפגוש אנשים שלעולם לא יצא לי לפגוש במקום אחר וכמובן ללמוד המון על עצמי ועל רמת הפתיחות שלי לקבלת אנשים ששונים.

חופית סיני, 2007

 

אני מתנדבת במוזות תיכון לאומנויות לנוער בסיכון. למוזת מספר תחומי התנדבות אני מתנדבת בקשר בין אישי, קשר בין אישי זה קשר שאני בלמידה שלו זה משהו שחדש לי ולבחורה שאיתה אני בקשר, זה חדש מהבחינה שעוד לא ממש התנסיתי בקשר שכזה  שהוא הרי לא חברי וגם לא משפחתי, אנחנו גם לא מכרות, אנחנו בונות בקשר הזה משהוא חדש שהוא שלי ושלה. במפגשים היא מביאה תכנים שהיא רוצה לשוחח עליהם ואני בוחרת בתגובה או בהבנה והקשבה, אני מרגישה המון קסם בקשר עם הבחורה ובאווירה במוזות. זה מתחיל ביחס של התלמידים למתנדבים, ביחס של ההנהלה למתנדבים וביחס של המתנדבים למקום אני מרגישה שיש מקום שם לכל תלמיד פני עצמו וזה מה שבעיניי מייחד את המקום וגרם לי מלכתחילה להיות חלק ממנו.

מורן כהן, 2007

המשך
מרכז לבריאות הנפש- גהה- מחלקת מבוגרים  פתח
לאחר מספר חודשיי התנדבות בגהה, נגלה בפני תחום חדש ומרתק של נפגעי הנפש. בעקבות ההתנדבות החלפתי מקום עבודה וממשרת סטודנט במוקד טלפוני התחלתי לעבוד בהוסטל לנפגעי נפש.

כשאני בגהה אני מרגיש טוב, התחברתי למקום ממש מן הרגע הראשון שנכנסתי בשעריו, הדבר מתבטא בקשר שלי עם השוהים שם. במהלך המפגשים אנו צוחקים, מדברים על היום יום וגם על חוויות עבר, אני משתדל להנעים את זמנם ולנצל את הזמן שאני שם כדי לשפר את מצב הרוח שלי ושלהם. מעבר להתנדבות, בית החולים מאפשר למתנדבים לבוא להרצאות בנושאים שונים, דבר חשוב לדעתי, ובנוסף מאפשר להגיע ל"אינטקים" בהם לא הספקתי להיות נוכח.

הסיטואציות בגהה עוזרות לי להבין התנהגויות של אנשים גם מחוץ לבית החולים, בעבודה וברחוב. אני מרגיש יש לי עוד הרבה ללמוד לתת ולקבל ואני סקרן לגבי מה שיקרה בעתיד.

דודו שניברג, 2007

 

אני נמצאת ב"גהה" עם המבוגרים, מדברת איתם, מסתכלת עליהם ומנסה להבין מה הם מרגישים, מה עובר להם בראש ובכלל אך הם רואים את החיים. לפעמיים התחושה קצת מלחיצה ומאיימת אבל כשאני מתקרבת אני מרגישה את החום, ההקשבה והתמיכה שהם מחפשים ורוצים. "ציירתי" את גהה כמקום עצוב, מדכא ומפחיד אך להפתעתי גילתי משהו שמילא אותי בחום, אהבה אופטימיות והמון תקווה.

מור ביטון, 2006

המשך
מרכז לבריאות הנפש- גהה- מחלקת נוער  פתח
אני חושב שאם משהו ישאל אותי על הפעם הראשונה שנכנסתי לגהה, אין שום סיכוי שאני אשכח את הרגעים הללו גם לא בעוד 50 שנה אם אני אחיה עד אז.

אני זוכר אך התרגשתי לפני הפגישה שלי עם יבגני שהוא אחראי המתנדבים בגהה, אחרי הכול לא ממש ידעתי למה לצפות. מצד אחד יש את הדעות הקדומות לגבי המקום הזה והאנשים שבתוכו, ומצד שני כל הזמן הזכרתי לעצמי שעדיין מדובר בדעות קדומות שבדרך כלל הן די רחוקות מהמציאות.

אני זוכר שהגעתי לפגישה בשעת אחר הצהריים באמצע חופשת הקיץ שלי. לפני עמדה דלת ברזל גדולה עם חלון קטן שממנו נשקף מסדרון ארוך וחשוך מעט, אני אודה שמעט פחדתי בהתחלה אבל אזרתי אומץ וצלצלתי בפעמון. הדלת נפתחה בזמזום ואני דחפתי אותה בהיסוס, שנייה לאחר מכן נשמע זמזום נוסף מצד ימין ודלת גדולה נוספת נגלתה לנגד עיני.

פתחתי את הדלת ונכנסתי למחלקה באולם ישבו מספר נערים ונערות והתעסקו במה שנראה כמו פעילות חברתית מסוימת, אני זוכר שניסיתי לזהות מי מהם המטופלים ומהם אנשי הצוות אבל לא הצלחתי להבחין.

אני ויבגני עשינו סיבוב קצר במחלקה והפחד שליווה אותי לפני הפגישה חלף כלא היה, וגם הדעות הקדומות נשארו הרחק מאחורי דלת הברזל הגדולה בכניסה למחלקה ד' בגהה.

גהה הוא לא מקום שמח ההפך לעיתים הוא אפילו קשה מאוד, אבל עם זאת אין הוא דומה בשום אופן לדעות הקדומות הרווחות לגבי חולי נפש ובתי חולים פסיכיאטריים.

הרגשת הסיפוק שאני מקבל כאשר אני מצליח להכניס קצת שמחה במקום שיש בו המון סבל היא הרגשה טובה מאוד שנותנת לי המון בתור בנאדם.

אני זוכר שאחת הסטודנטים בכנס בוגרי התוכנית דיברה על ההרגשה הנהדרת כאשר מצליחים להגיע לבנאדם ולא למחלה, בזמנו לא ממש הבנתי למה היא התכוונה אבל היום אני חושב שאני מצליח להבין. כאשר אני מצליח לגרום למטופל לחייך או לצחוק או אפילו סתם לתקשר איתי בצורה בריאה אין הרגשה טובה מזו שגרמת לאדם שחי בצילה של מחלה נוראית לחוות כמה רגעי אופטימיות ושמחה.

לסיכום, אני מאוד מרוצה ממקום ההתנדבות שלי, ההדרכה מקצועית והצוות במקום נותן לסטודנטים  המון תמיכה ועזרה בהתמודדות עם ההתנדבות במחלקה.

מה גם שברור לי עד כמה אנחנו משמעותיים בשביל הנערים והנערות שמאושפזים במחלקה.

עמית דביר, 2008

 

בחודש אוגוסט, רגלי דרכה בפעם הראשונה ב"גהה", מחלקה ד'- נוער, ליבי וראשי היו מלאי ציפיות, חששות והתרגשות מטורפת, שכן זה היה ביקורי הראשון בבית חולים פסיכיאטרי.      

תפקידי בגהה הינו מדריכה חברתית, כאשר פעם בחודש אני ומדריכה נוספת מעבירות פעילות חברתית לילדים במחלקה בנושאים על פי בחירתנו.  לפני מפגשינו עם הילדים, נערכת דינאמיקה, אשר משותפת לצוות המדריכים. אוכל לומר כי המפגשים הראשונים במחלקה היו עבורי כחוויה מוזרה, כנראה מהסיבות הידועות והן: אי הכרת המדריכים, הצוות הרפואי, המטופלים והעדר ידע תיאורטי בתחום הפסיכופתולוגיה ולכן לתפקיד הדינאמיקה משמעות גדולה ביותר. מעבר לעובדה כי המרכז לבריאות הנפש מאפשרת לסטודנט לחוות ולראות את הפסיכופתולוגיה במציאות, המדריכים מוזמנים להשתתף בהרצאות ואינטקים על המטופלים.

אני מאמינה כי ארצה להמשיך ולהתנדב במרכז לבריאות הנפש "גהה", גם בשנה הבאה. בכל פעם שאני נשאלת לגביי התואר שלי, הדבר הראשון שאני מספרת הוא על התנדבותי בגהה, מה שתמיד מעלה חיוך על שפתיי.

דורית רוזנפלד, 2008

 

איך ניתן להסביר בכמה מילים, מהו "גהה" עבורי? אני בהחלט יכולה לפאר ולהלל את המקום עד מחר אבל מסופקני שזה יספיק.

לפני שהגעתי למחלקה, המחשבה על להתנדב במחלקה סגורה קצת הרתיעה אותי. רצו לי מיליון סרטים בראש כולל כמה סרטים במלוא מובן המילה על המקום כמו האם המקום דומה לסרט קן הקוקייה שצפיתי בו שבועיים לפני? האם אנשים ירוצו שם עם כותנות הגבלה ("כותנות משוגעים") ויצרחו? האם המראה של הנערים והנערות יהיה קשה לי מדי עד שלא אוכל להתמודד עם זה?

השאלות הללו נענו במהירות ולשמחתי הופתעתי לטובה. הגעתי לגהה בפעם הראשונה והייתה הרגשה שהגעתי לבית ספר רגיל עם ילדים שההפרעה לא נראית לעין בפעם הראשונה. לא הייתה לי תחושה שהגעתי לבית חולים לחולי נפש. רק לאחר מספר ביקורים, כשהתחלתי ממש להכיר את הילדים שנמצאים במחלקה יותר לעומק, הבנתי למה הכנסתי את עצמי. יש שם ילדים עם בעיות עמוקות פחות ועמוקות יותר. מההתחלה רציתי לעזור ולהתחיל לראות תוצאות. אבל התבדיתי די מהר. אלה לא בדיוק ילדים עם בעיות קטנות ולא משמעותיות שתוך שיחה או שתיים אני פותרת את הבעיה. אלו ילדים שצריכים את תשומת לב שלי, את האנרגיות שלי, את מצב הרוח הטוב שאיתו אני מגיעה למקום, את הסבלנות והסובלנות שלי. אלו ילדים שלא יסתפקו בפחות. אני באה לגהה עם הכמות הכי גדולה של אנרגיה שאני יכולה לאגור כדי שאני אוכל להקשיב להם ולהיות איתם שם ולנסות כמה שיותר לעודד אותם ולהעלות חיוך על פניהם ואפילו אעז ואומר תקווה לעתיד.

לסיום, בתחילה באתי ללמוד מהנערים והנערות איך הם מתמודדים עם המחלות שלהם, עם המקום, עם מטופלים אחרים והחברים שבחוץ והבנתי שדברים שהם קצת מעבר, מעבר לפסיכוזה, מעבר לPTSD - או להפרעת האישיות הגבולית. למדתי להכיר את הנערים והנערות, שמאחורי המחלות הללו ולראות מהיכן הבעיות שלהם נובעות ובסופו של יום לראות, שגם הם בני נוער טיפוסיים ושהם לא כול כך שונים ממני כאשר אני הייתי בגיל הטיפש עשרה.

גהה תורם בזכות ההבנה, התמיכה והאהבה הגדולה שאני מקבלת מהצוות של מדריכי המתנדבים: יבגני, עדי, רוני, והמתנדבים עצמם, שכול יום נותנים לי זריקת אנרגיה ליום חדש והכי חשובים הם הילדים אשר מעניקים לי השראה כול כך גדולה ומשדרים אומץ וכוח שלא ידעתי שקיימים בגיל כה צעיר.

ליאת סטולרו, 2008

 

החוויה הפרטית שלי מארץ, שבה המציאות אינה עולה על כל דמיון אלא שווה לה.

המסע שלי בארץ המיוחדים מתחיל בזמן הטוב ביותר להתחלות חדשות- בקיץ. הלכתי "להתרשם" אך זה לא היה ממש כך כיוון שאם כניסתי בדלת הראשונה ידעתי שזה המקום שאבחר להעביר בו את שנת ההתנדבות הקרבה. בלי לחשוב פעמיים התחלתי לעשות כדברי רונית וראיינתי את המראיינים שלי (יבגני ואח"כ עדי) בכדי ליישר קו ולסיים את הבירוקרטיות. משימה שהתגלתה כלא פשוטה. שלב האישור של רופא המשפחה הוכתר בהצלחה אך לא היה מקום לאופוריה כיוון שהמכשול המתין מעבר לפינה וקרא לעצמו "מנטו". הבנתי שאני הולך לעבור טיפול של 4 חודשים בהם אכניס לגופי מידי יום צמד גלולות של אנטיביוטיקה ואצטרך לעמוד בכל המשתמע מכך. אלה היו ארבעה חודשים קשים אשר רק במחציתם הבנתי את השפעת הכדורים הללו ואת תופעות הלוואי. אבל גם על זה סימנתי וי. האתגרים לא הפסיקו עם הכדורים ויצאתי תוך כדי לחודש מילואים. כשחזרתי משם כבר הייתי ממש צמא לילדים, למקום, לישיבות ואף לפסיכולוגית שמנחה אותנו.

תחילת השנה הייתה מעניינת ביותר לא ידעתי איך "לאכול" את המקום אבל התאהבתי בו. הילדים, ההתייחסות, המתנדבים האחרים, האחים, האחראים ומורי הדרך שנמצאים שם עבורי ועבור כל המתנדבים כשבראשם יבגני, כל אלה גרמו לי להרגיש ולחוות את העולם המיוחד הזה, שמהרגע שאני נכנס לתוכו המציאות הפרטית שלי ממתינה בחוץ שאסיים. שם לזמן אין משמעות מבחינתי ואני מתעורר רק לאחר שאני יוצא מאותה דלת ואוסף לתוכי חזרה את המציאות שחיכתה לי בסבלנות.

ארץ המיוחדים לא זוהרת כשמסתכלים עליה במבט חטוף אבל מה שקורה בפנים הרצון השאיפה והתקווה הופכים את המקום לנעים כי מה שחשוב הוא לעזור לילדים והארץ הזו עוטפת אותם בכל מה שהיא יכולה לתת ואף יותר ובאותו שבריר שנייה שילד זה או אחר מעקם את שפתיו לחצי עיגול תחתון ולחיו מתרוממות אני יודע, שאין סיפוק אישי שיכול להשתוות לו. ברגע שנודע על "אזרח" שעוזב אותנו ליבי מתמלא חמימות ותקווה שלא יחזור עוד לעולם כי זהו לא העולם האמיתי. חוק זה פועל גם הפוך כשמצבו של אחד "האזרחים" מחמיר או שצריך לנקוט בכל מיני דרכים לא נעימות, זה הזמן של העצבות, אבל זה קורה ואני מודע לכך וחלק מהעניין שאני שם זה כדי שיהיה עניין לאותו אזרח שקשה לו.

אינני יכול לספר על קשר "אישי" מסוים עם" אזרח" זה או אחר כיוון שזה לא קרה לי. יותר מזה, לפעמים אני מרגיש שאני אויר  (אני לא יודע למה, אולי הם מרגישים שאני לא מוכן, אחרי הכל אמנם יש להם המון בעיות אבל אחד הדברים שהם טובים בו זה לקלוט אנשים) אבל מאידך אני חושב שאני משתדל להביא מעצמי את כל מה שיש לי ומידי פעם אני מקבל אפילו חיזוקים חיוביים לכך שאני קיים שם מבחינתם והרגעים הללו שווים המון למרות שלפעמים הם קורים ממש לאט. אבל אני מנסה, לא סתם קוראים לפרויקט- למידה התנסותית.

אמנם אני מבקר בארץ המיוחדים רק פעם בשבוע, אבל היא בראשי יום אחרי יום. מלבד לתפקידי במדינה כמדריך חברתי, אני בדרכי מנסה להראות, שיש עוד אפשרויות, עוד דרכים, תמיד יש הזדמנויות ושהמסע לא נגמר (כמו שמידי פעם הם מנסים לצערי לסיים אותו) אלא להפך, מכאן הוא יכול להתחיל ואפילו להיות נעים. זה אפשרי!

תודה שקיבלתי את הזכות לחוות זאת.

שחר שמלי, 2008

 

קשה לי מאוד לפתוח ולספר מה ההתרשמות שלי ממקום ההתנדבות בגלל שאני מרגישה שהחוויה היא כל כך אישית והיא שמורה לי ולחברי הקבוצה שנמצאים איתי בתוכנית.

אין ספק שאני מרגישה מאוד שלמה עם ההחלטה להיות חלק מתוכנית הדגל של מדעי התנהגות שנותן לי לבחון במהלך לימודי פסיכולוגיה ותקשורת אופציה להתנסות באופן מעשי וללמוד את החומר התיאורטי שנלמד בכתה "בשטח".

אני מתנדבת חצי שנה בבית חולים גהה במחלקה ד', מחלקת ילדים ונוער. מדי שבוע אני מגיעה לשם יחד עם חברה נוספים מהמכללה אנו מקבלים שם תמיכה עצומה מצוות הטיפולי שמתבטא בהדרכה צמודה תוך מענה והתחשבות בכל בעיה ודילמה שאנו מתמודדים מדי שבוע במחלקה. המפגש עם הילדים בגהה בהחלט הכניס אותי לעולם חדש שלא הכרתי אותו לפני כן אלא אם מחשיבים את  הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שמציגות בתי חולים לחולי נפש בתמונה מאוד רחוקה מהמציאות.

מדי שבוע עם כל הקושי של התמודדות ועם לא מעט קשיים של לימודים לצד עבודה, אני מגיעה עם המון התרגשות וציפייה  אל מקום ההתנדבות.

הציפייה לראות את הילדים במחלקה, להיפגש עם המדריכים מהאוניברסיטאות השונות, להעביר פעילות ההדרכתית לילדים, להתמודד עם סיטואציות מאתגרות, האפשרות להביא איתי תכנים מהעולם הפנימי שלי ולקבל תכנים מהעולם שלהם ובעיקר ליצור יחד איתם חוויה משותפת וחיובית למספר שעות שאני נמצאת שם מדי שבוע.

אני חושבת שללא התנדבות בגהה, ההסתכלות שלי על התואר הייתה מקבלת משמעות שונה לחלוטין. אני מאמינה שהתוכנית "למידה התנסותית" חשובה לכלל הסטודנטים למדעי ההתנהגות היא עוזרת להבין כיצד החומר הלימודי מתבטא בפועל, עוזרת לי לגבש עוד במהלך התואר את הדרך שבה אני מעוניינת להמשיך הלאה. סיבה נוספת היא ההזדמנות שהתוכנית עצמה נותנת להכיר אנשים חדשים, תכנים נוספים מלבד המסגרת הלימודית וכמובן המסע הפנימי לתוך עצמנו.

מדובר בעיני בהזדמנות פז שכל אחד מהסטודנטים צריך לקחת לידיו ולקבל את כל הכלים שהתוכנית המיוחדת הזאת מציעה.

טל ראט, 2008

 

אני מתנדב בבית החולים גהה. כמדריך התפקיד שלי ושל צוות המדריכים להעביר פעילות חברתית לחולים המאושפזים, שזאת הפעילות הפורמאלית יותר, בכל שבוע זוג מדריכים אחר מעביר את הפעילות. חוץ מזה מתפקידינו גם לנהל שיחות פרונטאליות עם המאושפזים או משחקי שולחן, ציורים וכל דבר להעביר את הזמן בכיף.

בכל שבוע לפני הפעילות עם המאושפזים אנו מקיימים שיחה ומתעדכנים על מצב המחלקה והחולים, מתעדכנים על שינויים, חולים חדשים שהתאשפזו ומצבם, ועל חולים שהשתחררו. בשעה האחרונה אנו מקיימים דינאמיקה קבוצתית. קיים במחלקה מנגנון משומן לעבודה של מתנדבים והיחס למתנדבים מצד המחלקה מצוין. השאיפה היא תמיד לעזור למתנדבים, לשמוע, להנחות ולייעץ וזאת כדי להקל כמה שיותר. כמו כן יש פעילויות בחגים כמו חנוכה ופורים וכן יציאה עם המאושפזים לטיול בקניון, לתיאטרון או למשחקי כדורסל.

בנוסף מתקיימות הרצאות מעניינות בנושאים הרלוונטיים כמו סוגי פסיכוזות, תפקיד הפסיכולוג במחלקה סגורה, היפנוזה ועוד. ההרצאות מעניינות ומעשירות ביותר. מי שרוצה יכול גם להיות נוכח באבחונים שנעשים לחולה בזמן אמת.

חוויית ההתנדבות במחלקה היא לא קלה במיוחד. ההתמודדות עם החולים היא דבר שאני לא רגיל אליו ולוקח זמן להיכנס לעניינים, אך היא מעשירה ומספקת מאוד ולמי שמתעניין בפסיכופתולוגיה זו חווית התנסות מדרגה ראשונה.

אושרי עובד, 2008

 

היום הראשון שלי בגהה לווה בחששות רבים. מחשבות רבות התרוצצו בראשי, מחשבות שניזונו בעיקר מסטיגמות, מדעות קדומות ומכל מיני סצנות מסרטים שראיתי במהלך חיי, שייצרו אצלי דימוי מסוים של חולי נפש. לא ידעתי אם זה המקום בשבילי ושאלתי את עצמי: "מה אני בעצם מחפשת פה"?

המקום נראה לי מאוד קר והרגשתי ממש לא שייכת. לא ידעתי איך הילדים יקבלו אותי, לא ידעתי איך אני אקבל אותם, לא ידעתי איך יוצרים קשר עם הילדים ועל מה מדברים, הכול היה מאוד לא ברור, מלחיץ ומפחיד.

הקשר הראשוני שנוצר עם הילדים בתחילת ההתנדבות היה מאוד הססני, הרגשתי שאני והילדים בודקים אחד את השני, בודקים גבולות. אך ככל שהזמן עבר למדתי להכיר את המחלקה ואת הילדים: ילדים כישרוניים, יצירתיים, אינטליגנטיים, רועשים, שקטים ומצחיקים. כל ילד שונה מהאחר ובכל אחד אני יכולה למצוא גם משהו מעצמי.

היום לאחר 5 חודשים של התנדבות אני מרגישה שיצירת הקשר איתם היא יותר קלה לי, ושהילדים מרגישים יותר בנוח להיפתח בפני, וכל שיחה כזו עם ילד שנפתח בפני ומוכן לספר לי ולהכניס אותי, ולו במעט, לעולמו האישי, גורמת לי לתחושה שזכיתי, זכיתי להתקרב לעוד ילד במחלקה שמרגיש שהוא יכול לסמוך עלי ולשתף אותי.

כל מפגש עם הילדים הוא מיוחד ושונה מהמפגש הקודם שהיה לי איתם לפני שבוע. המחלקה רוויה ברגעים שמחים ורגעים קשים גם יחד. לפעמים כשאני מגיעה המחלקה היא יותר שקטה יש תחושה שאני לא נמצאת בבית חולים לחולי נפש, אלא בסוג של מועדון נוער, הילדים משתפים פעולה בפעילויות החברתיות, מחייכים וצוחקים ולראות אותם שמחים אחרי פעילות חברתית שהעברתי או אחרי שיחה עימם עושה לי כיף וממלאת אותי בתחושת סיפוק, שהצלחתי לעשות קצת טוב לילדים, שעמדתי באתגר, שנותנת לי כוח לבוא ולתת שוב מעצמי בשבוע הבא. אך יש כמובן פעמים שאני מגיעה לגהה והמחלקה רועשת וסוערת ואז מתעוררת בי הרגשה של מעין חוסר אונים מול הרגעים הקשים במחלקה, ומה אני, כ"כ קטנה, יכולה לעשות מול כל הקשיים הללו של הילדים.

במפגש עם הילדים אני פוגשת גם את עצמי (במקומות שמעולם לא פגשתי את עצמי) ואני לומדת להכיר ולגלות את עצמי: מדוע אני נקשרת לילד כזה או אחר, איך אני מקבלת ילדים עם מוגבלויות. כמו כן, למדתי שאפשר ליצור קשרים בינאישיים בכל מני אופנים: למדתי שיש ילדים שמעוניינים לדבר, לשחק, להשתולל ביחד ויש ילדים שמעוניינים בקשר שהוא לאו דווקא במילים, אלא מספיקה להם האוזן הקשבת או אפילו עצם השהות שלי שם, עצם הישיבה שלי לידם היא החשובה להם באמת. אני מרגישה שבמידה שאני נותנת בהתנדבות הזו אני גם מקבלת המון! ההתנדבות מספקת וממלאת אותי. משהו במחלקה הזו מאוד אמיתי, ישיר, כנה וחם. אני מרגישה שיש לי את הזכות להיכנס לעולם של גהה, שקרוב לוודאי שאף פעם לא הייתי נחשפת אליו אילולא הייתי חלק מהתוכנית הזו של הלמידה התנסותית.

נטע בנימינוביץ, 2008

 

גהה בשביל אבן שושן זה "רפואה, מרפא" או מראה-הפנים".

אבל מה זה גהה בשבילי? גהה בשבילי זו חוויה. חוויה מיוחדת, חוויה מעצבת, לפעמים קשה- אבל תמיד מלמדת. כשאני מגיעה למחלקה ד' אני מגיעה עם חיוך- אני יודעת שאני מגיעה למקום שנותן לי סיפוק, מקום שבו תמיד נשאר לי טעם של עוד. אני יודעת שגם השבוע אני מגיעה לילדים המקסימים האלה, שכל אחד בדרכו מתמודד עם עולם ומלואו- מתמודד עם המשפחה שבחוץ, עם הילדים במחלקה, מתמודד עם החברים שהיו או לא היו לא ואולי הקשה מכל- מתמודד עם המחלה.

אני פוגשת כל כך הרבה כוח, כל כך הרבה תקווה, כל כך הרבה אור והמון המון אהבה.

בשבילי, גהה זה מקום מדהים שנפלה בחלקי הזכות להתנדב בו ולהיות חלק ממנו. נכון, זוהי חוויה לא קלה, אבל עבורי היא מאוד מרגשת, חוויה שפשוט לא דומה לשום דבר אחר.

טלי רביב, 2008

 

בהתחלה, כשהיינו צריכים לגבש החלטה בדבר מקום ההתנדבות, חשבתי על התחום הארגוני. אבל משום מה משהו השתנה בי ומשך אותי ללכת לגהה, מחלקת ילדים ונוער. זה היה מן כוח שכזה. המון אנשים מסביבי אמרו לי שיהיה לי קשה ואולי כדאי לחשוב על אופציות אחרות. כל "האיומים" האלה לא עצרו אותי. נחושה ומפוחדת הגעתי למחלקה בחוסר וודאות מוחלטת. פעם הראשונה בחיי שבאמת הרגשתי שאני לא יודעת למה אני נכנסת. הכניסה לגהה לא הייתה כניסה למחלקה רגילה בבית חולים רגיל אלא כניסה לעולם אחר עם חוקים וזמן שונים.

אין ספק שההתמודדות הראשונית שלי עם "העולם החדש" הנגלה בפני הייתה מורכבת ומפחידה. נורא חששתי איזה ילדים אפגוש ומה יהיו ציפיותיהם ממני וציפיותיי מהם. הדינאמיקה והרוח הכללית במחלקה משתנים משבוע לשבוע כך שכל פעם גבולות משתנים ועימם החוויה היא שונה ולא צפויה כלל.

לאחר מספר חודשים אל תוך ההתנדבות, אני יכולה להגיד כי החוויה בגהה זו אחת החוויות החשובות ביותר בהם התנסיתי עד כה בחיים הקצרים שלי, זו חוויה מלמדת, מדהימה ומעל הכול מאתגרת. גיליתי על עצמי תכונות שלא חשבתי שיש לי, נתקלתי בקשיים חדשים שלא חשבתי שאתקל מעבר לכך אני מרגישה שבזכות הילדים אני לומדת על עצמי, ומצליחה להעריך את הדברים בחיים, החשובים באמת. להבין את עצמי תוך התבוננות פנימית, זו המתנה הכי גדולה שלדעתי אדם יכול לקבל.

יעל קובלסקי, 2008

 

עצם הימצאותי במחלקת נוער בבית חולים גהה היא מתנה. בהתחלה כשהגעתי לשם מאוד התלבטתי והילדים לא עזרו לי להרגיש יותר בנוח. הם מכירים את המדריכים שלהם ולכן ידעו בדיוק מי הוא מדריך חדש. בפעם הראשונה הם תקפו אותי בשאלות של למה אני רוצה בכלל להיות כאן ומה יש לי לחפש פה, אם אני מרחמת עליהם ועוד כל מיני. הייתה גם אחת שהסתובבה מסביבי במעגלים ופשוט ירתה שאלות אישיות אחת אחרי השנייה. בקיצור, מהפעם הראשונה חזרתי מפוחדת.

לאט לאט התחלתי להכיר את הילדים ולהתאהב בהם אחד אחד. הם ילדים מדהימים, מוכשרים, יצירתיים וחכמים. בנוסף הבנתי, שאנחנו המדריכים הם נקודת האור בחיים שלהם. אנשים שנמצאים איתם והם לא מהסגל הרפואי, שאפשר לדבר איתם ולשחק איתם. על עצמי למדתי כמה דברים שאני לא חושבת שהייתי לומדת אותם סתם ככה במשך השנה או בכלל בעתיד הקרוב. ובפעם הראשונה מאז שהתחלתי את הלימודים הרגשתי שאני באמת לומדת משהו, שאני רואה את הדברים בעיניים. פתאום דברים הופכים מתיאוריות לסיפורים, לילדים. זה קשה ומרתק כאחד. אני מאחלת לכל אחד לחוות את הרגשת הסיפוק שאני מרגישה בסוף כל יום רביעי.

קרן חזם, 2008

 

ההתנדבות שלי בגהה היא חוויה מיוחדת עבורי עם משמעויות רבות. בהתחלה היה לי קשה למצוא את מקומי ותפקידי במחלקה, אך עם הזמן הדברים מתבהרים, הבנתי יותר את החשיבות והמשמעות שיש לתפקיד שלי ושל שאר הסטודנטים המתנדבים בגהה. אני שמח ומתרגש כל פעם מחדש לדעת שיש ילדים שאני מצליח לשמח אותם ולעשות להם טוב על הלב.

התחברתי ונקשרתי במיוחד לילדה חמודה שסובלת מדיכאונות ומנטיות אובדניות ואני מדבר איתה רבות על דברים שונים. בגהה אני גם מקבל משמעות מוחשית ומציאותית על מחלות הנפש מהם הילדים סובלים.
דבר קשה אך גם מעניין לי בגהה זה השוני והמגוון של הילדים במחלקה. כל אחד מהילדים שונה ומיוחד מחברו באישיותו ובבעיה ממנה הוא סובל. אני ממליץ לכם לבוא, להתרשם ולהישאר...

אבי יעיש, 2007

 

אחרי 5 חודשים של התנדבות במחלקה סגורה של נוער חווית שינוי עצום מהיום הראשון של ההתנדבות ועד היום. בתחילה הייתי מלאה חששות וציפיות שהשפיעו אפילו על החלומות שלי. לא ידעתי איך ניגשים לילדים, מה בדיוק מצפים ממני ואיך אני יכולה לתרום בצורה אופטימאלית. במהלך ההתנדבות התחלתי להתקרב אליהם, למדתי את השפה, את מה שהם אוהבים והכי חשוב, מה אני כמדריכה חברתית יכולה לתרום להם.

בעזרת הנחיה שבועית ודינאמיקה קבוצתית יכולתי להתמודד עם כל הקשיים. ראיתי שישנם עוד מדריכים ששותפים לחששות שלי וזה מה שדרבן אותי "לקפוץ למים ולהתחיל לשחות", כלומר, בזכותם עזרתי אומץ לדבר ולשחק עם הילדים וכך להרגיש איתם בנוח.
היום התחושה היא מדהימה. כל יום שלישי אני מגיעה למקום מוכר, מקום שמצפים לראות אותי בו ומקום שנותן לי סיפוק אדיר וששווה כל רגע.

דיינה דינר, 2007

 

כשהתקבלתי ללמידה התנסותית לא היה לי מקום מוגדר להתנדב בו והתחלתי בחיפוש. ידעתי רק שאני רוצה להתנדב במקום שאני ישאב ממנו את המקסימום הן מבחינת ההתנסות והלמידה והן מבחינת הסביבה החיובית שהמקום יוצר סביבו. מתוך שלל המקומות מה שהתאים לדרישותיי הקפדניים היה בית החולים הפסיכיאטרי גהה מחלקת נוער. והיום בראייה אחורה של למעלה מחצי שנה אני יכול להכתיר את הבחירה כבחירה נכונה. גהה בראש וראשונה היא סביבה לימודית מפרה שמרכזת ומדגימה חומר תיאורטי ומעניקה לו עניין ופנים, דבר העוזר להבנה. הסביבה הלימודית מתרכזת סביב נושא ההדרכה ומשקיע את מרב המשאבים והזמן העמד לראשות המחלקה לצורך שיפור סגל המתנדבים במחלקה.
הסביבה הלימודית היא רק צידו האחד של המטבע, היות ובגהה מרוכזים מספר מצומצם של סטודנטים לפסיכולוגיה ממגוון המכללות והאוניברסיטאות, דבר זה היוצר גיבוש ותחושת שותפות המתבטאת במפגשים והכנת פעילויות מעבר לשעות הפעילות במקום. מעבר לכך חשוב לציין שבגהה ישנה הבנה מלאה, כך שהמתנדבים הם קודם כול סטודנטים, דבר הבולט מבחירה נוחה של יום ההתנדבות ועד לגמישות בנוכחות בתקופת מבחנים. ואם לסכם, אז בהחלט הכותרת מסכמת הכול, בגהה גם לומדים גם מתפתחים והכי חשוב פשוט מחכים למפגש הבא.

אייל הרשקוביץ, 2007

 

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי לעסוק בתחום הטיפול. כשהוצע לי להשתתף בתוכנית של למידה התנסותית, הרגשתי שזה הרגע שבו אוכל להגשים את החלום הזה שמלווה אותי.
כבר ידעתי איפה אני רוצה להיות, ולשמחתי קבלו אותי לבית משפחת גהה. אני מתנדבת במחלקה ד', שהיא מחלקת ילדים ונוער. הרבה אנשים ניסו להפחיד אותי לפני שהגעתי למחלקה: "מה את משוגעת? איך את יכולה להיות במקום כזה? את לא תעמדי בזה."
ידעתי שאני אעמוד בזה וידעתי שאתן את כל כולי למקום. אין ספק שהפעם הראשונה שהגעתי לשם הרגשתי קצת מוזר, לא שייכת, אולי אפילו לא רצויה. מהפעם השנייה נפתח לי עולם חדש של ילדים מדהימים, מיוחדים, מצחיקים, טובים.
מהרגעים הראשונים הרגשתי מחוברת לגמרי למקום. ההתחברות המהירה שלי עם הילדים במחלקה הייתה כל כך מהירה שלא האמנתי. הצלחתי ליצור קשר כמעט עם כל הילדים במחלקה, דבר שגרם לי אושר רב. ההתרגשות שאני חווה בכל פעם שאני רואה אותם היא משהו שלא הרגשתי בעבר. לפעמים קשה לי. קשה לי כשאני מתחברת לילד והוא אלי, ואז הוא משתחרר. שמחה בשבילו, עצובה בשבילי. לפעמים אני רואה וחווה במחלקה דברים מאוד קשים, ואני חוזרת הביתה שבורת לב ולא מפסיקה לחשוב עליהם.
אני מרגישה שמאוד נוח להם איתי, לדבר איתי, לשחק איתי ואפילו לפעמים סתם לשבת אחד ליד השני. אני מרגישה שהילדים האלה ממלאים אותי בכל דרך אפשרית. לראות אותם מחייכים ושמחים אחרי משהו שאני עושה איתם, עושה לי את השבוע. תחושות הסיפוק הזו היא משהו שלא ניתן לתיאור. החדר שלי מלא בציורים ובמתנות קטנות שהילדים עשו בשבילי וזה כל כך מרגש אותי. באמת.
הסטודנטים האחרים שמתנדבים איתי הם מקסימים, אנחנו קבוצה כל כך מגובשת ומאוד כיף לנו ביחד. יש גם המון פרגון אחד לשני.
כל מה שחשבתי שגהה יהיה, היה. אני חווה בדיוק את מה שרציתי, אני יכולה לשבת שעות עם הילדים לצחוק איתם, לבכות איתם, לשמוח איתם. וההרגשה הזו ששימחתי שם איזה ילד או ילדה ועשיתי לו קצת יותר טוב, זה הדבר הכי נפלא בעולם מבחינתי.
עכשיו כשאני כותבת את החוויות האישיות שלי מגהה עולה בראשי תמונה. זה היה לפני חודש בערך. משפט שאחד הילדים אמר לי. משפט שמלווה אותי. יש במחלקה ילד שמאוד קשה לו חברתית, בקושי מתקשר עם הסביבה, כל הזמן לבד, לא מדבר. באחד מן הימים שאלתי אותו אם אפשר לשבת לידו. הוא אמר שכן. הוא היה נראה עצוב. שאלתי מה קרה, והוא אמר שאין לא מצב רוח ושהוא מאוד עצוב. לא רצה לספר. שאלתי אותו אם סתם בא לו לעשות סיבוב בחוץ. אמר שכן. יצאנו החוצה ודברנו על כדורגל, סרטים, אוכל. ילד מדהים. מאוד עצוב. היינו ביחד שעה ואז נפרדתי ממנו לשלום עד לפעם הבאה. הלכתי ופתאום שמעתי "דנה?", הסתובבתי אליו והוא אמר: "עכשיו אני שמח", כן? שאלתי, "כן, שימחת אותי, היה לי כיף". הסתובב והלך. צריך יותר מזה?

דנה פיכמן, 2006

 

מרגע שבו נפתחות הדלתות בגהה מכניסתי ועד לצאתי אני חווה סיפורים קשים ומרגשים של ילדים מקסימים. כל אחד והסיפור שלו, צריך לחוות את ההרגשה כדאי להבין אותה. אני חווה אותה פעם בשבוע במשך כמה שעות שלא מספיקות, ותמיד נשאר טעם לעוד.
בכל יום ראשון אני נוסעת לכיוון גהה עם המון מחשבות ורגשות. כל פעם שונה מהשנייה, כל חזרה משם גורמת לי להבין את עצמי, את העולם בצורה שונה ולתת משמעויות שונות לדברים.

יוליה אבקיאן, 2006

 

"דברים שרואים מכאן לא רואים משם".... במבט לאחור אני נזכרת בהרגשה של הפחד והחשש ביום הראשון שלי בגהה, התרוצצו לי בראש מחשבות רבות של סקרנות לגבי הילדים, במה הם חולים ואיך באמת נראים הילדים. אני מרגישה כי ההתנדבות בגהה תרמה לי מאד וגרמה לי להגיע לתובנות רבות בחיים.
הבנתי כי אין הבדל רב ביני לבין הילדים אשר מאושפזים שם, לאנשים רבים קיימת סטיגמה חזקה לגבי מחלות נפש. למדתי להיות סבלנית יותר, למדתי שיש צורך בכוח רצון כדי להתגבר על קשיים ובעיות. הבנתי את החשיבות הרבה של חום ואהבה וכי הילדים בגהה זקוקים למודל לחיקוי, אמפתיות ואהבה.

אדמית כנפו, 2006

 

גהה נמצא בלב ההתרחשויות אך מנותק מהם זוהי חממה מיוחדת. הכניסה דרך דלתות הברזל הירוקות היא לא למחלקה אלא לעולם, עולם אחר, עולם בו הגבולות מיטשטשים הדמיון והמציאות מתערבבים. קשה לתאר את ההרגשה והתחושה בגהה למי שלא היה שם. כל ילד בגהה שונה ומיוחד מחברו, המפגש עם הילדים בגהה הוא חוויה שלא הכרתי מעולם ובעזרתם למדתי דברים עליהם ועלי. הם עוזרים לי לראות את המציאות בצורה שונה. כל יום שלישי אחרי הפעילות אני מחכה לשבוע הבא, למפגש שונה, מיוחד, מלמד ומרתק.

ניר שחורי, 2006

 

החוויה שלי מההתנדבות בגהה חיובית מאוד. נוכחתי לדעת זאת לאורך התנדבותי. יתר על כן מאחר ואני אחרי לידה, נאלצתי להעדר שלושה שבועות מהמחלקה והתעורר בי געגוע! חסר לי... החוויה האישית שלי, ההיריון, הלידה מתרחשת במקביל לחוויית ההתנדבות. בגהה הילדים מקסימים, חמים כל-כך, אכפתיים, מתעניינים, מתרגשים ומרגשים ללא הפסקה. אני נהנית לשהות שם, נהנית לראות את החיוך על פניהם, לשמוע את מצוקתם, לראות את התקדמותם, את ההתקשרות איתם. אני נהנית!  מרגישה סיפוק אחרי כל יום שישי. לפעמים אני חוזרת עם הרגשת מועקה. במיוחד בתקופה בה הייתי מקדישה את מרבית זמני לאבי, ילד מיוחד שנכנס לליבי עם המון רגשות מעורבים בנוגע לסיפורו. אני מרגישה שזו זכות לתת את הטיפה הזאת שמעניקה להם המון!

דנה לוי, 200

 

לנסות לתאר את התנדבותי במחלקת נוער, זה לא קל.
אני זוכרת שהייתי בתחילת השנה מלאת ציפיות וגם חששות, אך מהרגע שנכנסתי למחלקה ד' בביה"ח גהה הרגשתי מאד בנוח. דמיינתי מקום מפחיד, חשוך ועזוב אך להפתעתי, בהיותי שם נתקלתי בהמון אופטימיות.
במהלך התנדבותי במחלקה נתקלתי גם בקשיים ובמקרים קשים, אך היום אני מרגישה חלק מהמקום, והאהבה שאני מקבלת מהילדים נותנת לי את הכוח להתמודד, הילדים מחייכים אליי וזה עושה לי טוב ונותן לי את החשק להמשיך.
אמנם אני לא חלק מהצוות הטיפולי כפי שחשבתי בתחילה, ציפיתי שיתנו לי יותר אחריות, אך כיום, הבנתי מדוע זה לא כך.
תפקידי במקום זה הוא לעשות להם שמח, טוב וקליל יותר, ואני רואה ולמדה כי הילדים אכן מעריכים, וכי אנחנו (המדריכים) באמת עושים להם טוב יותר בלב. לפעמים ע"י הקלילות ושיחות החולין אנחנו מרחיקים אותם מעצב והתסכול הקיים בהם. ואם הצלחתי להעלות חיוך על פניהם אפילו ל-5 דקות, אני מאושרת וזה מספק יותר ממה שציפיתי.
הכי חשוב היה לי לגלות כי מקום שדמיינתי כמפחיד ועצוב, התגלה במפגש איתו, כמקום מלא אופטימיות, כוחות והמון אהבה. 

דנה לינובקר, 2005

 

לשבת פעם בשבוע במשך 4 שעות רצופות עם ילדים נפלאים שמאושפזים בגהה ונמצאים במחלקות סגורות, בכלל לא קל.
מאחורי כל ילד או ילדה יש סיפור קשה על הפרעה או מחלת נפש, שעליהם למדתי בשנה א'.
מההקשבה שלי לילדים למדתי להסתכל על המציאות והחיים בצורה שונה, ועל חוויות שהעולם הזה מציב לנו בדרכינו בחיים.
הצוות האחראי על המתנדבים, הוא צוות חם, קשוב ומעריך מאד את הסטודנטים. אני ממליצה בחום לבוא ולהתנדב בגהה, כדי שגם אתם תהיו חלק מהסיפור הזה.

אישטה יפה, 2005

 

"כל מה שאדם בודד יכול לעשות זה טיפה בים, אך אם הוא לא עושה את זה, חסרה לים טיפה"- אמא תרזה.
משפט זה מייצג עבורי את חשיבותם הרבה של סטודנטים המתנדבים בגהה. בתחילה חששתי רבות מההתנדבות במחלקה סגורה הנמצאת באחר מבתי החולים הפסיכיאטרים הנחשבים בארץ. לא כל כך ידעתי למה לצפות, אך בד בבד פנטזתי על כך שאני הולך "להציל את העולם", אולי ויהיה בי את הכוח לעזור לאחד הילדים לחזור לחיים הרגילים שבחוץ, חשבתי לעצמי. מהר מאד הבנתי שהדברים לא כל כך פשוטים ושהצפיות שלי היו גבוהות מידי. לכן פתחתי ציפיות חדשות, כל פעם לפני שזמזמתי באינטרקום שבכניסה ונכנסתי בדלתות הברזל בצבע ירוק בהיר לעולם האנורמאלי אך המלא באהבה שמסתתר מאחוריהם, אמרתי בליבי שאני מסתפק בחיוך אחד של ילד.
המתנתי בסבלנות שקשרים ירקמו ביני לבין הילדים והמציאות עלתה על כל דמיון. בכל פעם שהגעתי המציאות נראתה קצת אחרת, לפעמים טובה יותר ולפעמים פחות, אך בכל פעם היה משהו מיוחד באוויר, מעין קסם כזה. אמנם נתתי מעצמי לילדים אך קיבלתי הרבה יותר.
מצאתי עצמי משוחח רבות עם ילדים שונים ומדהימים שהמזל לא האיר להם פנים, ילדים אינטליגנטים בטירוף, ילדים מלאי חום ואהבה שרואים את הדברים באופן שונה. המשונה הוא שדווקא דרכם למדתי הרבה על החיים בכלל ועל עצמי בפרט. למדתי את עצמי מחדש, איפה עוברים הגבולות שלי, מהן התכונות הבולטות אצלי, וגם אם תחום הפסיכולוגיה מדבר אלי. למדתי להסתכל על החיים קצת אחרת, ושאנשים עם חסרונות יכולים לתרום המון לעולם שאנו חיים בו, לתרום המון בכך שנהפוך את החיסרון שלהם ליתרון. דווקא הם פתרו עבורי בעיות שהצריכו דרכי פתרון לא שגרתיים.
אך לא הכול וורוד, ישנם גם רגעים קשים שבהם הייתי צריך להתעלות על עצמי ולנהוג באחריות ובגמישות רבה. ההתנדבות שם דורשת סבלנות וסובלנות וכן השקעת כוחות נפשיים רבים, אך יחד עם זאת הצוות תומך, מבין, מלמד וידידותי. למרות הזמנים הקשים והטובים יותר במהלך חודשי התנדבותי בגהה, הייתי ממליץ לכל אחד ואחת להתנסות בחוויה הזו ולהוסיף לשנת לימודיו מימד שונה ומרתק שיתרום רבות להמשך דרכו.
כשאני בא כיום למחלקה הילדים רצים ומחבקים אותי, הם נראים פתאום קצת יותר מאושרים, ומיד אני מרגיש שמלאתי את הים של אמא תרזה בטיפה אחת נוספת.

תומר שושן, 2005

 

המפגש בגהה, בכל יום שני מעלה בי תחושות שונות. כל פעם המקום נראה לי קצת אחרת, לפעמים טוב יותר, ולפעמים רע.
זו אני שמבינה את הדברים אחרת כל שבוע, למרות שהילדים הם אותם הילדים.
אני מסתכלת עליהם ומחשבות עוברות לי בראש, מה הם מרגישים, על מה הם חושבים, איך הם תופסים את החיים???
הם נראים בעיני תמימים ובוגרים כאחד, זרים וקרובים, מרתיעים אבל בו בזמן רוצים את קירבתי.
"גהה" בשבילי זה המקום בו הכול, קטן כגדול מרגיש קיצוני, אם זו השמחה הגדולה ביותר, העצב העמוק ביותר, ההתרגשות החזקה ביותר, הכול מתעצם ומרגיש שונה. 

אלה ברזילי, 2004

 

המחלקה פשוט מדהימה, מעניינת, מלמדת, תומכת ומשנה.
בחיי היום יום אני עובר חוויות מרובות. לפעמים אני מודע להם ולפעמים לא. בגהה החוויות מרובות, ולרוב אני מודע אליהן, עם זאת, לעיתים לקח לי זמן לקלוט.
המפגש עם החוויות הלא רגילות הללו גרמו לי, באופן ודאי להכיר תכונות נוספות בעצמי.
המפגש עם הילדים הללו גרם לי ללמוד עליהם ועלי.
מהם למדתי להסתכל על המציאות בצורה שונה.
מהם למדתי על החוויות שהעולם הזה מציב בפנינו.
מהם למדתי שאני טוב מאוד בשיחות אחד על אחד ושיש לי מה להגיד.
מהם למדתי שתחום הפסיכולוגיה, הוא כנראה תחום שאני טוב בו וששווה לי להמשיך וללמוד אותו.

גל אתר, 2004

 

ילדים מקסימים שמאחוריהם מסתתרים סיפורים קשים. אהבה וחמלה רבה יש במקום הזה, לא קל לראות ילדים מאחוריי מנעולים.
התנדבות צורכת כוח נפשי רב המחייב לדעת להמתין בסבלנות כדי שקשרים יירקמו עם הילדים. בסוף יום הפעילות, כשהם מחייכים, מנופפים לשלום ושואלים "מתי כבר תגיע שוב?"… אני יודעת שאולי השארתי בהם משהו קטן מעצמי.

אילת הייפרמן, 2004

 

מרגע שבו שנפתחות דלתות הברזל בגהה מכניסתך ועד לצאתך,גבולות המותר והאסור משתנים,הדמיון מטשטש את המציאות והמציאות מטשטשת את הדמיון.
צריך להיות נוכח שם כדי לחוות את הרגשות והתחושות שצפים בך
ושגורמים לך להבין את עצמך ואת העולם בצורה טובה יותר ולתת לדברים משמעות שונה.

נטע גפן, 2003

 

לפתוח את הדלתות, דלתות הפלדה, דלתות הנפש ולחדור אל עולמם הכל כך מיוחד של ילדים מקסימים שהמזל לא האיר להם פנים. להיחשף לשדים ולקולות, לפחדים ולתקוות הנסתרות. אמנם לא מצליחים להבין, אבל באוזן הקשבת והאמפתיה בהחלט עליהם מקלים. וחיוך אחד של ילד משאיר חותם לכל החיים.

ליאת נעים, 2002

 

מחלקה ד' זו מחלקה סגורה לנוער . ההתנדבות עצמה היא פעם בשבוע ל-4 שעות ועוד יום בשבוע שעה של דינמיקה. הגדרת התפקיד שלי היא "מדריכה" ובפועל אני מעבירה "פעולות" בשעות אחה"צ יחד עם עוד קבוצת סטודנטים, ולאחר הפעילות אני יושבת לדבר עם הילדים. הייתי מאד ממליצה על גהה, בעיקר מתוך עניין. לראות ב"לייב" את ההפרעות והמחלות שלמדתי עליהן בהרצאות זה בעצם לקבל תמונה שלמה של הדברים ולמי שמתעניין בתחום הטיפולי של מדעי ההתנהגות - אין יותר מרתק מזה. בנוסף על העניין והסיפוק שמקבלים שם,, הצוות האחראי על המתנדבים הוא מאד מאד נחמד, מפרגן ומתחשב בחיים ה"עמוסים" של הסטודנטים. בקיצור... שווה ומומלץ!  

מירב בונדי, 2002

 

למרות העליות והמורדות שעברתי במהלך חודשי התנדבותי במחלקה, לא הייתי מוותרת על חוויה זו והייתי ממליצה לכל אחד ואחד להתנסות בה. בקלות אוכל לומר כי התנדבותי בגהה תרמה לי רבות והפכה את השנה למעניינת וממלאת כאחד. בהצלחה לכולם.

דנה בן גרא, 2002

 

"כאשר אתה נותן בלי לצפות לקבל, בסוף אתה מקבל הכי הרבה." את המשפט הזה שמעתי מילד שהיה מאושפז במחלקה ומאז הוא מלווה אותי. היחס במקום חם ואכפתי והחוויה מדהימה.

יעל פרחי, 2002

 

מעולם לא פגשתי אדם שלא רצה להיות מאושר. כולנו מתעסקים בשאלת האושר הגדול ותוהים היכן, איך והאם בכלל ניפגש...גם אני, כמוכם, מנסה למצוא אותו.
הנה הסיפור שלי על המפגש ללחיצת ידו של האושר: בתחילת השנה שעברה התחלתי להתנדב במסגרת התוכנית למידה התנסותית של המכללה. כשהסטודנטים הוותיקים סיפרו לי על התוכנית, קסמו לי המילים- סיפוק, נתינה, פנטזיות, ציפיות, חוויה, חלום שמתגשם.... אמרתי לעצמי ששווה לנסות, הרי כל אחד רוצה לממש פנטזיות ולהגשים חלומות.... 
כשהתחלתי לחפש מקום להתנדב ולנסות למצוא בו את האושר שלי, הגעתי למבנה לבן, עטוף בגדר, ספסלים בגינה והשמש זרחה לה, על מגרש הכדורסל התרחש משחק מותח בין הילדים ובמסדרונות ציורים צבעוניים, הכל נקי ושקט. 
שקט דממה עד הדלת מפלדה.  
המקום של האושר שלי הוא מקום של חולי, עצב ודיכאון,– בית חולים "גהה" לחולי נפש.
"תגידי השתגעת?" אמרו לי. חשבתי לעצמי על הפרדוקס העצום הזה –
את האושר אני חושבת למצוא במקום כזה...
לא האמנתי שכך יהיה, אבל משהו חזק משך אותי אליהם, אל הילדים, שהתרוצצו אל מול עיניי. המסתור, הסודיות והלא מודע אמרו לי שזה המקום בשבילי.  
 הנתינה הגדולה שרציתי לתת שייכת לילדים של "גהה" שרוצים רק טיפה של אהבה. רצון לתת להם את התקווה, שיום אחד גם הם יהיו שייכים אלינו, לדבר איתם בגובה העיניים ולנסות להבין מה עובר עליהם, לתת להם את הרצון לפרוץ החוצה לעולם הגדול, לתת את הרצון למצוא את המפתח הנכון שאיבדו לדלת מפלדה שלהם. 
באתי לתת מעצמי וכך להגיע אל האושר, עכשיו הכל מובן וברור לי,
המילים הקסומות, ששמעתי לפני תחילת התנדבות שלי, התחברו אליי וחדרו ללבי בכל מפגש ומפגש עם הילדים מ"גהה". 
זו לא רק הנתינה שלי אלא גם הילדים עצמם הם אלו שנותנים לי את הסיפוק, החוויה, החלום והפנטזיות.... הם שהאירו לי את דרכי. הדרך, שנמצאת בכל אחד מאתנו. הדרך, שרק מחכה שנעבור בה בכל יום ויום. הדרך, שבתחילתה יש מנעול אחד ומתאים לו רק מפתח אחד- לדלת מפלדה. 
 
כיום אני יודעת שלכל אחד מאתנו יש סל של מפתחות לדלת מפלדה שלו
וכולנו כבר יודעים שקשה למצוא את המפתח הנכון לאושרנו אך - הכישלון וההצלחה, הבכי והצחוק, הפחד והאומץ, החולשה והכוח ו נ ת י נ ה   של   א ה ב ה יביאו אותנו למצוא את האושר שנמצא בתוכנו.   
 החוויה מדהימה, היחס חממה, הנתינה גדולה והקבלה היא אדירה.

ליבי מור , 2001

 

"לא ההתרחשות היא החשובה, אלא הלמידה. לא הסמל אלא משמעותו. 
לא הדבר החיצוני, אלא מה שמתרחש בי פנימה." ריצ'רד באך
במשך שנתיים במכללה למדתי לאורך הקורסים השונים את הבסיס לפסיכולוגיה. החל מפעילות עצבית הורמונלית וכלה בטיפוסי אישיות, הפנמתי טיפה בים של ההתנהגות האנושית אך דבר לא הכין אותי לחוויה שעברתי בבית חולים "גהה"– מחלקת נוער סגורה. מבחינתי, ההתנדבות בבית החולים היא היא הבמה של האינטגרציה בין עולם התוכן, המעשה והעולם הפנימי שלי. מצאתי מקום לבטא את עצמי באופן פעיל ולא רק לספוג עולם וחומר מדעי  בצורה יבשה ויתרון זה– שכרו  בצדו.
המפגש הראשוני עם בית החולים היה קשה. בהתחלה נראה היה כי הבחירה בבית חולים פסיכיאטרי הייתה גדולה וקשה מידיי עבורי. נבהלתי והדבר נגע בי בנקודות רגישות, שחשפו אותי למקום לא בטוח באומדן השיגעון והנורמליות. היו ימים אשר הרגשתי במחלקה כמו "בבית" והיו ימים שהסתובבתי חסרת אונים, עצובה ומבולבלת, מנסה למצוא את מקומי במחלקה ואת עצמי על הרצף שבין הפתולוגיה לבריאות הנפשית. היה בי רצון מאוד גדול לראות, לדעת, להבין אך יחד עם זאת פחד גדול מכך, שלעיתים הוביל לאטימות והימנעות מהמפגש עם החלקים הפגועים שלהם ועם החלקים האלו אצלי.
העולם הזה של מחלות נפש הוא עולם מרתק, הסקרנות והאתגר סחפו אותי פנימה…
עם הזמן למדתי להוריד הגנות ומסיכות, במיוחד כאשר ראיתי מחד את הקושי והפגיעות שלהם ומאידך, את הרגישות העצומה הטבועה בהם. היו פעמים שלרגע התבלבלתי מי פה בעצם תומך במי....
הרצון שלהם לקבל תשומת לב, חיבוק ואוזן קשבת ממני למרות שאינני נכללת בצוות הרפואי, נפגש עם הרצון שלי לראות, להבין ולדעת מהי מחלת נפש. המפגש בין הרצונות הללו פתח צוהר לקשר בינינו. ההתקרבות, לכאורה, נראתה בשלב הראשון כאינטרסנטית וחד צדדית: אני חוקרת והם "שפני הניסוי", אך מהר מאוד הסקרנות "לדעת על" הפכה לרצון "להיות עם" -  עם הילדים ולא עם המחלה.
לאט לאט החלו לנבוט ניצנים של קשר אמיתי, אשר כלל בחובו חום, קרבה, תחושת יעילות ותרומה אך גם כאב, צער וקושי. אלו טשטשו לפעמים את הגבולות הדקים בין בריא לחולה לבין מאושפז, ידיד/חבר. באופן מפתיע, הרגשתי שלא רק הם זקוקים לי אלא גם אני זקוקה להם, לא רק כדי ללמוד על תחלואי הנפש אלא כדי ללמוד על עצמי.בית החולים תפס מקום מרכזי בחיי ולא רק בגלל העובדה שהייתי משמעותית עבור הילדים אלא לפתע התחלתי להרגיש משמעותית עבור עצמי. המשמעות הזו גרמה לי  לרצות להיות חלק מצוות ההדרכה בגהה, חלק מהילדים, חלק מהדינמיקה, חלק קטן אומנם אך עם יכולת להרכיב שלם.
תחושת השייכות נתנה לי המון כוח להתמודד עם דחייה, פגיעות, בקורת ואכזבה בדרך בוגרת יותר ולקבל את הדברים בפרופורציות הנכונות. המפגש בין שני אנשים, לאו דווקא בהקשר טיפולי, טעון בפחדים, פנטסיות ומשאלות משני הצדדים ולכן חשוב בעיניי תהליך ההתנסות, המודעות והלמידה. תהליך ארוך, קשה ומבלבל המחבר בין החלקים היפים והמכוערים, המוחצנים והמוצנעים ומוביל להשלמה ולקבלה עצמית עמוקה יותר המגדירה את הזהות. בניגוד לבריחה הראשונית אשר שומרת על סטטוס קוו נפשי, היכולת להכיל את כל החלקים פותחת אופקים חיצוניים רבים ובמיוחד אופקים פנימיים המסמנים את תחילתה של התבגרות, שרק החלה בעקבות התוכנית אבל לבטח תימשך עוד מרבית חיי.
"....מי שאין כאב בנפשו לא ימצא בתוכו את הרצון והכוח להתמיד במסע הקשה אל תוך עצמו. במילים אחרות: כל עת שהגנותיו של אדם מונעות אותו מלחוש חרדה, עצב, מבוכה ודומיהם אין לו מבחינתו הסובייקטיבית עילה ממשית לשינוי..." רוזנהיים אליהו.
תפיסת עולם זו, בה מסתכלים על הדברים לא רק כפי שהם נראים על פני השטח אלא גם חוקרים וחווים את העולם המסתתר מתחתיו היא מנת חלקו של המשתתף בתוכנית "למידה התנסותית".  

מיכל קנלר, 2000

המשך
הפוך על הפוך  פתח

לפני מספר חודשים עמדתי בפני קבלת החלטה איפה אני בוחרת להתנדב. היו לי כמה מקומות שהתלבטתי לגביהם (גהה, אנוש) ובסוף החלטתי, יותר נכון תפסתי רגלים קרות והחלטתי לפנות לכיוון די אחר לנוער. אם לומר את האמת ממש לא חשבתי על האפשרות הזאת בתחילה, הגעתי למספר תצפיות שבהם כבר לקחתי חלק בפעילות אומנם בהיסוס ובהרבה התרגשות אך שם זה התחיל, ידעתי שהנה הגעתי למקום שבו אני רוצה לעשות את ההתנסות שלי.
לימים נכנסתי להיות חלק מהצוות של יום ראשון, צוות של שתי עובדות ועוד שני מתנדבים ואני. אני מרגישה בטוחה ושיש לי במי להיעזר, יש אוירה של שיתוף של הבנה של פתיחות וזה מאוד כיף. התמיכה הזאת היא חלק לא מבוטל במקום ההתנדבות שלי בזכות הצוות הפרטי שלי וגם מהרכז מתנדבים שתמיד יש לו נכונות להקשיב ולכוון, כל זה גם גורם לי לרצות ולצפות ליום ראשון הבא.
אני אומרת גם כי החלק המרכזי בהפוך זה הנערים והנערות. כל העולמות של כולם נפגשים זה מאוד מעניין, כיף, עצוב, מאכזב, מלמד, מחזיר אחורה ועוד הרבה רגשות ומחשבות שמציפות אותי כל פעם מחדש מהפגישות שלי עם הנערים. אני לא מכירה את כולם לעומק ואני לא תמיד מתחברת אל כולם. השאיפה היא ליצור קשרים ברמה אישית וקרובה וזה עניין של זמן, של עקביות, של חיזור, של הרבה סבלנות ורצון ואת כל זה יש לי. בנוסף הציפייה לעוד פגישה אם אותו נער, לשבת איתו לשיחה, בכלל
שהוא ישב לידי ויפתח אלי -זה מדהים.

הנערים שמגיעים להפוך הם נערים נורמטיביים שיש להם בעיות ונושאים שהם מתחבטים בהם - קשיים בבית עם ההורים, עם החברים. למעשה כולם בגיל ההתבגרות, שזה גיל לא פשוט. ישנם כאלה שיותר בגבול של סיכון ויש שפחות. הצוות של העובדים במקום לוקח את התפקיד כל כך ברצינות וזה מאוד יפה לראות את זה. זה מתבטא בחדות העין שלהם, וכמה שהם שמים לב לכל נער ונערה שנכנסים למקום. הנערים הם במקום הראשון וטובת הנערים פשוט כל כך חשובה שם שזה ממש מעורר השראה.

בנוסף לזה כל כמה שבועות יש ישיבות צוות מפגשי העשרה. הייתה לנו הרצאה על הפרעת אכילה, סדנת קוצ'ינג. ההתרשמות שלי היא חיובית ויותר.  

יעל שפרן, 2008

 

"הפוך" הינו מקום יעוץ לנוער מגלאי 13-18, המקום בנוי כמאין בית קפה בו מוגשים לנערים שתייה חמה/קלה ועוגות. תפאורה זו משמשת לתת לנערים להרגיש בנוח ומספיק פתוחים כדי לספר למתנדבים את כול אשר על ליבם. הנושאים הם לא ספציפיים אלא מכול תחומי ההתעניינות של הנוער, החל מבעיות במשפחה, זהות מינית, בי"ס ועד לייעוץ לגבי צבא ועבודה.

המתנדב מגיע ביום ושעה קבועה למשך של 3 שעות התנדבות עם הנוער שלאחר מכן מתקיימת ישיבת מתנדבים שבה מועברת אינפורמציה חשובה על הנערים של אותו יום.

תפקידם המרכזי של המתנדבים הוא לשמש אוזן קשבת, לתת יעוץ ועזרה וזאת ע"י חברות/אמון שמתפתח עם הזמן בין הנער (או קבוצת נערים ) לבין המתנדב.

במשך חודשי התנדבותי נתקלתי במקרים רבים ומגוונים של בעיות/מצוקות של ילדים, החל מבעיות בלימודים (הכאת מורה), מכות בין קבוצות נערים, שימוש באלכוהול/סמים, כניסות להריון, הפלות ועד לניסיונות התאבדות.

ההתנדבות עוזרת לי לקבל פרספקטיבה נוספת על החיים, מודעות לסיכון של הנוער של ימינו וכתוצאה מכך גם לעזרה, לייעוץ וכן לכך שהם מחפשים אנשים שישמשו להם כדוגמא ומופת.

עידו מגן, 2008

 

אני מתנדבת בהפוך חולון, ביום שבו נפגשת קבוצת התמיכה של "איגי" שזוהי קבוצת תמיכה של בני נוער גאה. קבוצה זו של בני נוער מיוחדת במינה, יש בהם המון ייחודיות, כוח ואומץ להתמודד עם האני הפנימי שלהם ולהיות אמיתיים למרות כל המכשולים בגיל כה צעיר. במהלך ההתנדבות נחשפתי לכל כך הרבה פנים חדשים בבני נוער. ישנם נושאים רגישים רבים אשר מועלים במהלך השיחות האישיות. הם חולקים איתנו את ההתלבטויות, הדילמות והתסכולים שהם חווים, בהקשר של מערכות יחסים, התלבטויות בקשר לזהות המינית, יחסים עם הורים, לחצים חברתיים, סמים, אלימות, מין ואלכוהול. אנחנו משמשים מעין מקום מפלט עבורם, מקום שבו הם יכולים להיות אמיתיים ולפנות אליו מתי שרק צריכים כיוון שהמקום פתוח במהלך מראשון ועד חמישי.

מבחינתי החוויה הזו של ההתנדבות בהפוך מהווה את דובדבן של התואר, כי אני מתנסה דרכה בדברים חדשים ומאתגרים תוך כדי הלימודים עצמם. החוויה הזו מעשירה אותי כל פעם מחדש. מאוד נקשרתי למקום ולאנשים שם, גם לצוות עצמו וגם לילדים אשר מגיעים. אני מוצאת את עצמי מחכה כל השבוע ליום ההתנדבות ואני שואבת ממנו המון כוחות. זוהי חוויה יקרה מפז עבורי מפני שאני רואה באופן שונה את בני הנוער ולומדת עליהם המון כל פעם מחדש ובנוסף אני לומדת גם על עצמי המון תוך כדי ההתמודדות שלי שם.   

רעות לוסקי, 2007.

 

כשהגעתי לסניף של "הפוך על הפוך", לא חלמתי שזה הולך להיות כמו בית שני בשבילי. בית במובן שבו אני מרגישה מאד נח, חלק מצוות, שאני אוהבת. אני מחכה להגיע כל שבוע ולפגוש את הנערים והנערות שמגיעים להתייעץ, לדבר ולקבל אהבה והקשבה.

בהתחלה חששתי להיכנס למקום חדש וליצור קשרים עם נערים ונערות. חששתי שאני לא אדע מה להגיד ואיך אני אדע מה לשאול. אבל הרגשתי שיש לי תמיכה מלאה מהצוות, שעזר ותמך בתהליך הלמידה שלי. ואכן, נהניתי ללמוד, לצבור ניסיון. הבנתי שאין ביחסים עם אנשים שחור או לבן ויש המון מקום לשיקול דעת וביטוי אישי בשיחות עם הנערים.

אני מאד אוהבת את השיחות והמפגש עם הנערים והנערות. יש משהו באווירה שגורם לזמן להיות לא חשוב, ומאפשר להיות באותו רגע נוכח עם מי שיושב מולך. המפגש הזה משמעותי בתהליך שעוברים עם הנערים. ואכן, רוב הנערים והנערות חוזרים כל שבוע אם זה לשיחה, להרגיש קרובים, להרגיש שהם חשובים למישהו או לתרום למרכז בפעילויות בקבוצות שונות.

זכות נוספת שניתנה לי, היא להדריך ביחד עם מנהלת "הפוך על הפוך"- קבוצת בנות. זו קבוצה של בנות 15, שמטרת המפגשים היא להקנות להן תכנים של העצמה אישית, לדון בדילמות של גיל הנעורים, לתת להן ביטוי אישי במפגשים ובפרויקט הסיום. פרויקט זה מטרתו לתרום לקהילה והחלטנו לערוך מסיבה גדולה לילדי המחלקה האונקולוגית בבי"ח דנה באיכילוב. אני מאד נהנית לראות את התהליך שעוברת הקבוצה והתהליך שאני עוברת בהדרכה. בתרומה שלהן ובמאמץ אני מרגישה שאני חלק  מעשייה של משהו טוב מהלב. וזו תחושה נפלאה.

הפוך על הפוך מאגד בתוכו טיפוסים שונים, דעות שונות, אמונות והשקפות שונות. בשבילי המפגש הזה הוא חוויה אדירה ואני למדתי הרבה על עצמי, על היכולות שלי, על המגבלות, על משמעות הנתינה והקבלה. וזה עוד חלק משמעותי במסע הזה, שנקרא חיים, שמעצב אותי בתור בן-אדם. אני מודה על ההזדמנות הזו ושמחה שתרמתי מעצמי משהו לחייהם של נערים בהפוך.  

עדי ריף, 2007.

 

"הפוך על הפוך" הינו מרכז יעוץ לבני נוער, המהווה חלק מעמותת על"ם. המרכז בנוי כבית קפה אליו יכולים להיכנס בני נוער מכל העיר, בקבוצות או ביחידים, לברר לגבי נושאים המטרידים אותם, לספר סיפורים אישיים, לפגוש בני נוער אחרים או להיות חלק מקבוצות מאורגנות.

הצוות ב"הפוך על הפוך" מגוון, הוא מורכב מעובדים סוציאליים, ממתנדבים בוגרים כמו: מורים, סטודנטים, עיתונאים, ומתנדבי נוער אשר מתפקדים כמארחים, אך גם כקהל היעד של הפוך. המסר שאנו מעוניינים להעביר הוא שהאנשים נמצאים במרכז כדי לשמוע ולעזור מתוך רצון חופשי ולא מתוך חובה.

הנושאים שיכולים לעלות הינם רבים ומגוונים, לעיתים תתפתח שיחה על יחסי בנים בנות, יחסי הורים ילדים, בית הספר ונושאים טריוויאליים אחרים אותם חווים כל בני הנוער במהלך גיל ההתבגרות. אולם, לעיתים יפנו למרכז בני נוער שיספרו על מיקרים רגישים יותר כמו: נטיות מיניות, חיזור אלים, שתייה מרובה, אלימות בחברה כלפיו ועוד. ההקשבה, התמיכה ותשומת הלב שמקבלים בני הנוער מהמרכז מקל על ההתמודדות ולעיתים גם מסייעים לפתור דילמות שונות.

הצוות המוסמך בהפוך נמצא עם מתנדביו בכל רגע נתון, דרוך ומוכן לעזור בכל בעיה שתעלה אצל המתנדב. בנוסף, בסוף כל משמרת נאספים המתנדבים של אותו היום ומספרים על החוויות שעברו עליהם בעת המשמרת, את השיחות האישיות או הקבוצתיות שניהלו, הנושאים שעלו ובני הנוער שפגשו. מטרת הסיכום היומי היא לתת למתנדב את הזמן הדרוש כדי לעבד את החוויות ממהלך המשמרת, לעזור לו להתמודד עם קשיים שעלו, ולייעל יחד את השרות שאנו מציעים לנוער.
העבודה עם בני הנוער מרתקת ומספקת. באופן אישי, אני נדהמת בכל פעם מחדש מהאופן בו חווה היום הנוער את גיל ההתבגרות, מהנושאים אליהם הם נחשפים ועימם הם מתמודדים. אני למדה המון על הנוער, ובעיקר על עצמי, עוצמותיי וחולשותיי. כל משמרת היא חוויה בפני עצמה ואני שמחה על הזכות לקחת חלק בחיי הנוער ולהקל, ולו במעט, על התהליך אותו הם חווים באופן יום יומי.

נטלי שאול, 2007

 

את ההתנדבות שלי בהפוך על הפוך התחלתי כאשר פתחו את ה"הפוך" החדש. בעבר הוא היה בדיזינגוף סנטר ולאחר שסגרו אותו הנערים והמתנדבים נלחמו בכדי לפתוח אותו במקום אחר.

באתי להפוך עם המון ציפיות לתרום וגם ללמוד מהמקום. תחום הנוער מאוד משך אותי מאחר ובשירות הצבאי הייתי מפקדת בחוות השומר של חיילים בעלי קשיי הסתגלות למסגרות, כך שזו אותה אוכלוסייה שמגיעה למרכז רק קצת יותר בוגרת.

הרעיון מאחורי הבחירה שלי במקום הזה להתנדבות, היה להתנסות במשהו שיותר מאוחר, כנראה שלא אעסוק בו מכיוון שאני רוצה להמשיך בתחום הניהולי ארגוני, וזו נראתה לי הזדמנות מצוינת להתנסות וללמוד על עצמי, איך אני מתנהגת, מרגישה ומתפקדת.

מהצבא ידעתי שאני טובה וציפיתי להיות טובה גם בהתנסות הזו, ואכן התחלתי ממש ברגל ימין ללא בישנות חריגה, ישר שוחחתי עם נערים יצרתי שני קשרים אישיים והיה לי כיף כי המשמרת הייתה לי מעניינת והרגשתי תורמת ונתרמת.

עם הזמן שני הקשרים שהיו לי הופסקו (הנערים הפסיקו להגיע), אני חושבת שאירוע זה הוריד לי את תחושת הביטחון. פתאום לא היה מה שהניע אותי להגיע, לא היו לי את הנערים שאיתם אני מדברת כל שבוע. בנוסף הצוות שלי היה קצת עייף לטעמי ולא ממש נהניתי, מלבד הקשר עם מתנדב אחד שאיתו היה לי ממש נחמד, גם הוא היה חדש, אך עזב בשל הקושי ביצירת קשר. אני חושבת שדווקא בגלל שהוא עזב בסופו של דבר יצרתי קשר טוב יותר עם המתנדבים האחרים כי כביכול לא הייתה לי ברירה אלא להתחבר.

כיום אני היחידה החדשה בצוות, שאר המתנדבים נמצאים שם כבר למעלה משנתיים, הם מנוסים ממני ואני לומדת מהם בישיבות הצוות וזה עוזר לי להתגבר על הקשיים שלי.

בסוף כל משמרת יש גם ישיבות חודשיות בהן בוחרים כל המתנדבים של הפוך על מה לדבר והמפגשים הללו ממש תורמים ומעניינים.

אם נדרשתי לתאר את ההתנדבות שלי אז אני יכולה לומר כי יש עליות וירידות, לפעמים אני מסיימת את המשמרת במחשבה של: "הייתי משמעותית מאוד היום" ולפעמים אני מסיימת את המשמרת וחושבת: "מה עשיתי שם חמש שעות? כלום!"

הייתה לי תקופה עד לפני כחודשיים בה הרגשתי ממש לא טוב במקום שהייתי בו, הרגשתי שאני לא תורמת, לא נתרמת ומיותרת, וההרגשה הזאת גרמה לי לחוסר מוטיבציה, וזה היה מעגל שחזר על עצמו, בגלל החוסר מוטיבציה הרגשתי שאני לא מתפקדת במשמרות.

אני חושבת שהשינוי קרה לאחר ששוחחתי עם מתנדב, אדם מבוגר אשר ממש קרא אותי, הוא אמר לי: "אני רואה, את לא בנאדם שמוותר לעצמו ואני גם לא חושב שאת צריכה, את תצליחי פה, את פשוט בתחרות עם עצמך להצליח, תרפי קצת מעניין הקשר האישי לא צריך קשר אישי בשביל לתרום מספיק שאת אומרת להם מילה ממש קטנה וכבר עזרת ואחר כך יבוא גם הקשר האישי".

הוא ממש עודד אותי ושוב חזרה לי המוטיבציה והפעם עם הרבה פחות לחץ על עצמי ועם יותר מחשבה של לבוא ליהנות, להקשיב, להבין ולכוון, וללמוד גם מהדברים הקטנים. כל כך הייתי עסוקה במה אני אפיק מההתנדבות הזאת שלא חשבתי בכלל שאולי באמת במילה אחת קטנה עזרתי ולאו דווקא בשיחה של שעה. ובאמת מאז המצב הולך ומשתפר יצא לי לדבר עם כמה נערים שאולי איתם אני אתקדם למשהו קצת יותר עמוק משיחה על הברזלים עם סיגריה.
לסיכום, אני חושבת שאני ממש במגמת שיפור ואני מקווה שזה רק ילך וישתפר כי סה"כ אני באמת מאמינה בנחיצות של המקום הזה, בתרומה שלו לאוכלוסייה ובתרומה שלו לי ולהכרות שלי עם עצמי.

סמדר מטלון, 2006

 

"הפוך על הפוך" היינו בית קפה אשר משמש למעשה כמרכז לייעוץ ועזרה לבני נוער ושייך לעמותת ע"למ. הסניף בו אני מתנדב ממוקם בתל-אביב בדיזנגוף סנטר ואליו מגיעים בני נוער מכל הארץ. הפעילות במקום היא מאוד אינטנסיבית ומגוון הבעיות והסיפורים בהם אני נתקל הם  רבים  ומגוונים, כגון אונס, סמים, הזנחה ועד לבעיות "שוטפות ורגילות" שרוב בני הנוער נתקלים בהן במהלך השנים הלא פשוטות של גיל ההתבגרות.  רוב הקשיים והבעיות שלי ושל שאר המתנדבים במקום נענות בתמיכה מיידית של הרכזים והצוות המקצועי, אשר מלווים אותנו במהלך המשמרות והסדנאות התקופתיות. אני בהחלט יכול לומר שההשקעה הרבה במקום ובבני הנוער מאוד משתלמת ומספקת.

ישי לוי, 2005

 

המקום מעוצב כבית קפה צבעוני ומקסים. המקום פתוח בכל יום (למעט סופי שבוע) בין 20-16 ואלו השעות בהם מתנדבים, ולאחר מכן יש ישיבת צוות.
בכל יום ישנה במקום אחראית שהיא פסיכולוגית או עובדת סוציאלית. כמו כן, בימים מסוימים נמצאת מטפלת באומנות, ישנה סדנת תאטרון ועוד סדנאות אחרות.
המקום משלב בין המתנדבים הבוגרים לבין מתנדבי נוער ומציע קפה/תה/מיץ בחינם במטרה למשוך את הנערים שמעונינים לדבר.
אופי הפעילות מבחינתי מתחיל ביצירת קשר עם הנערים שמגיעים למקום, כאשר מטרתי היא לתת להם אוזן קשבת, חום, מידע וייעוץ בתחומים שונים שקשורים בגיל ההתבגרות – אהבה, מיניות, צבא וכו' ועד נערים שנמצאים במצבי סיכון, קושי או משבר של עבריינות, סמים, התעללויות וכו'. במידת הצורך אנו מערבים גורמים נוספים מקצועיים בכדי לעזור לאותו/ה נער/ה השרוי/ה במצוקה.
מבחינתי המקום הפך ממש לבית שני, כך שאני ממליץ עליו מכל הלב, המקום פשוט מדהים!

אבנר אזולאי, 2000

המשך
לתת  פתח
אני מתנדבת בפרויקט "אני בשבילך" אשר שייך לארגון" לתת", פרויקט זה הוא לכיתות ח' אשר מתקיים כמעט בכל רחבי הארץ. מטרת הפרויקט היא להשריש בבני הנוער את היכולת לתת לאחר, הרעיון של הפרויקט  מבוסס על הסרט "תעביר את זה הלאה" אשר מראה איך ילד אחד יכול לשנות את העולם בכך שהוא עזר לאחר ובתמורה מבקש ממנו להעביר את העזרה למישהו אחר אשר נזקק לה.

שובצתי בבית השנטי, בית השנטי הוא בית לילדים שאין להם בית חם או שאין להם בית בכלל. הבית הוא מקום מיוחד במינו, מקום חם ואוהב, בית לכל דבר, כל ילד שם עובד, לומד ועושה תורנויות של הבית. הילדים אשר שוהים שם הם מגיל 14 ועד הצבא, ילדים מדהימים אינטליגנטים עם יכולת הישרדות גבוהה, הם חמים ואוהבים.

ארגון לתת תורם אוכל לבית השנטי ולכן הפרויקט "אני בשבילך" מתאים בדיוק, משום שעכשיו בית השנטי צריך להעביר את התרומה הלאה לקהילה –למשל, ביקרנו בביה"ח במחלקת ילדים, חילקנו מתנות, שימחנו את הילדים השוהים בביה"ח וחיזקנו את הוריהם–. פעילות זו הייתה מדהימה והראתה לילדי בית השנטי איך תשומת לב אחת קטנה יכולה להאיר חיים שלמים.

אני לומדת קרימינולוגיה, ההתנדבות בבית השנטי היא לא קלה. הלימודים תורמים לי המון, אני מרגישה כי אני חווה את הלימודים ומיישמת אותם עם הילדים בבית השנטי. נתקלתי בהרבה מקרים אותם אני לומדת. יצרתי עם רוב הילדים קשר חם ואוהב, הם פונים אליי כאשר הם נזקקים לעצה או כאשר הם רק רוצים אוזן קשבת. לסיכום אני ממליצה בחום להגיע לבית השנטי הם תמיד שמחים לקבל מתנדבים חדשים, היחס והאווירה שם מדהימים.

עדי נורי, 2008

 

ארגון לתת הוא ארגון הומניטארי שמעניק סיוע לאוכלוסיות במצוקה בארץ ובעולם. זהו ארגון שפועל ללא כוונות רווח וממומן מתרומות בלבד. הארגון מפעיל מספר תוכניות והתוכנית בה אני משתתפת נקרית "אני בשבילך". הפרויקט הינו פרויקט חינוכי אשר נועד להטמיע ערכי התנדבות ותרומה לקהילה בקרב בני נוער משכבות סוציו- אקונומיות נמוכות.

במהלך השנה אני אחראית על קבוצת ילדים ונפגשת איתם אחת לשבוע. במהלך המפגשים אני חושפת אותם לפעולות התנדבותיות למען הקהילה, לעולם ההומניטארי ולערכי סובלנות. בשיא הפרויקט אנו ניזום פרויקט התנדבותי למען קהילה מסוימת הזקוקה לכך לדוגמא- בית אבות, בית יתומים, ילדים חולים, ילדים עם תסמונת דאון או כל אוכלוסיה אחרת אשר זקוקה לתרומה. הקבוצה בה אני מדריכה היא קבוצת ילדים בני 15 אשר לומדים בפנימיית הכפר הירוק . האתגר שלי הוא להביא את הילדים למקום בו הם יאמינו בערכים הומניטאריים וידעו שחשוב לתרום לקהילה.

שירי לירן, 2008

המשך
משרד הביטחון  פתח
חווית ההתנדבות שלי במשרד הביטחון היא חוויה מיוחדת. אחת לשלושה שבועות אני מגיעה להדרכות של משרד הביטחון במלון סיטי בתל אביב וכל פעם מחדש אני יוצאת מההדרכה מלאת סיפוק ועניין. אני מרגישה שבהדרכות אני מוקפת באנשים חמים, אכפתיים, אוהבים ומדהימים.

את ההדרכות מובילה סולי והיא מנחה אותן בצורה מגוונת, מעניינת ומרתקת שמשאירה טעם לעוד. סולי היא בן אדם מדהים ותמיד איכפת לה מהמתנדבים. היא תמיד מתעניינת, דואגת שהכל בסדר, מבינה, מתחשבת ואכפתית וזה רק גורם לי לרצות כבר שיגיע יום ראשון של ההדרכה ואני מחכה לו כל פעם בקוצר רוח. אני מאוד מתחברת למשרד הביטחון ולהתנדבות של קשר בינאישי עם משפחה שכולה. החוויה הזאת היא אמנם חוויה קשה ומאתגרת אך מאוד מרתקת וגם מגוונת, יש בה גם את המפגש האישי עם השכול, גם סקרים שעורכים למשפחות שכולות וגם את ההדרכות שמלמדות באמת מה הוא קשר בינאישי ואיך ליצור קשר עם הדבר שהוא הקשה מכל- עם האדם השכול.

אני מאוד שמחה שהגעתי למשרד הביטחון וההתנדבות תורמת לי המון, מלמדת אותי דברים חדשים ומאתגרת אותי כל פעם מחדש.

דפנה עציון, 2008

 

מאחורי הבחירה שלי להתנדב במשרד הביטחון עומדות שתי סיבות. רציתי מקום שיאתגר אותי, רציתי להקשות על עצמי, וגם לראות אם אני באמת בנויה לדרך הטיפולית או אולי למשהו אחר. הסיבה השנייה לבחירתי במשרד הביטחון היא ההדרכה של סולי. את סולי ראיתי לראשונה בשנה שעברה במסיבת הסיום. כבר מאותו רגע הרגשתי שהיא אדם חם, מבין, מקצועי ומסקרן מאוד. ההדרכות הראשונות במשרד הביטחון הפגישו אותי עם עולם חדש מעניין ומסקרן, לאחר הכנה נכנסתי יחד עם מתנדבת נוספת לסקר משפחות הראשון שלי, ההתרגשות אחזה בי ולא יכולתי לדבר.

הזמן חלף ועשיתי עוד סקרים, ואפילו עשיתי כמה סקרים לבד. בדצמבר התחלתי קשר בינאישי עם אב שכול של בן יחיד, בן 76, אדם חם, אינטליגנט ובודד. אנחנו נפגשים אחת לשבוע לפגישה של שעתיים במהלכם אנחנו מדברים, מסדרים את הבית, עובדים על המחשב ואנחנו לומדים דברים חדשים ביחד.

אני מאוד נהנית בהתנדבות במשרד הביטחון למרות שהמפגש עם השכול הוא מפגש קשה ומאתגר.

מאיה שלזינגר, 2007

 

זה החל בתהליך מרתק ומרגש במיוחד כאשר נכנסתי לתוכנית והחלטתי להתנדב באגף הנצחה של משפחות שכולות. החלטה לא קלה לא ידעתי למה לצפות ואיך להתמודד עם החששות לקראת המפגשים עם הורים שכולים.

אני חווה סיפורים קשים ומרגשים של הורים חמי לב אכפתיים, אוהבים, פתוחים, נרגשים, משתפים ומכבדים. המפגשים יצרו אצלי התרגשות פנימית של עצב או שמחה אשר גרמו לי לרצות להגיע לשם עוד ועוד ולהמשיך לשהות בביתם ולהקדיש מזמני. זה גרם לי להבין הרבה מאוד דברים על עצמי. כאשר נמצאים בבית של הורה שכול מבינים את המשמעות של התחברות וקרבה. אני באה כדי לנסות ולהאיר להם פנים, ומה שעושה לי טוב זה כשעולה להם חיוך. סוגי הקשרים המתפתחים ביני לבין הורים שכולים יוצרים את העולם המרגש והמאתגר אל החוויה ברמה האישית והחברתית. לפעמים המציאות מטעה אותנו כאשר היא פעם טובה ופעם פחות טובה. הייתי חוזרת הביתה מביקור ולא מפסיקה לחשוב על הסיטואציה שהייתה אני מתקשה לחזור אל החיים הרגילים, זו חוויה שלא הכרתי מעולם להתנסות ולהתנדב, זה יוצר אצלי מעין סיפוק להשיג את המטרה שאליה רציתי להגיע לעשות לאותם אנשים טוב על הלב, למלא להם צורך רב ולגלות כי זה דורש המון אחריות, ידע וסובלנות, אני רואה את המציאות בצורה שונה.  המפגשים עוזרים לי להיות קשובה ולהעריך מחדש את עצמי, ללמוד על התכונות שלי, איך להתמקד ביכולת ריכוז והקשבה כלפי האם השכולה גם אם זה הופך אותי לחסרת סבלנות, זה תורם לי להבין המון על עצמי כי אפשר להסתכל באופן חיובי יותר על דברים. השלווה והרוגע, שאני חווה, כשאני מגיעה למקום ההתנדבות (בית אבות) מעניקים לי אושר וסיפוק אדיר וגורמים לי להרגיש הרבה יותר טוב.

גלי בינדר, 2007

 

התרגשות, דפיקות לב, רעד בידיים, ממש כמו לפני דייט ראשון. נשימה עמוקה ולחיצה על כפתור האינטרקום. "שלום אני הבחור ממשרד הביטחון" זהו עשיתי את זה. "בוא עלה, חיכינו לך.." נשמע מעברו השני של האינטרקום.

כך התחיל הקשר שלי איתו, אביו נפטר מזה זמן לא רב ואני נשלחתי אליו כחונך בוגר.
לפגישות של משרד הביטחון אני מגיע אחת לשלושה שבועות, ההתנדבות באגף השיקום אפשרה לי סיפוק עצמי אדיר והצצה לעולם שלא הייתי כה מודע אליו עד היום, עולם מרתק הטומן בחובו אתגרים הן ברמה האישית והן ברמה החברתית.
 
כפיר פוני, 2006

 

במסגרת ההתנדבות יש את פגישות ההדרכה בהן אנו מספרים למנחה (סולי) מה קורה בזמן ההתנדבות ואיך אנו מתמודדים עם הדברים. בהתחלה ערכתי סקרים, כלומר –בקרתי משפחות שכולות כדי לברר את הצרכים שלהם ממשרד הבטחון, אם אנו יכולים לעזור באיזשהו נושא או סתם להיות להם אוזן קשבת. להראות שלמשרד הביטחון אכפת מהם ושלא שכחו אותם. לאחר מכן, סולי מצאה לי משפחה שכולה שבה אני חונכת ילדה. תפקידי הוא להיות לה כמו אחות גדולה, אני ממליצה להתנדב שם כי יש שם הנחייה ועזרה תומכת במיוחד להתמודדות עם המקרים השונים.

נורית בן-עמי, 2006

 

כששמעתי על התוכנית מיד ידעתי שארצה לקחת בה חלק. תמיד ראיתי ועדיין אני רואה את עצמי עוזרת ותומכת באוכלוסיות שונות בקהילה ואף מובילה לשינוי, גם שינוי הזעיר ביותר.
הייתי רוצה לספר על משרד הבטחון ועל ההרגשה הנהדרת שאני מקבלת ונותנת מכל הלב.
משרד הביטחון מגייס מתנדבים, לא רק מהתוכנית, אלא מכלל האוכלוסייה, ישנו מגוון רחב של אנשים בקהילה שמעוניינים לתמוך, לעזור ולהיות שם בשביל אותה משפחה שחוותה שכול. בתחילת ההתנדבות מבצעים סקרים. סקרים, זה מעין ביקורי בית שאנו עורכים אצל אותה משפחה, אדון או גברת שאיבדו את יקיריהם במהלך שירותם הצבאי. אנו שואלים לשלומם, משוחחים עימם ומנסים לתת להם הרגשה אכפתית, חמה ונעימה, אנו מיידעים אותם שכל דבר שהם צריכים, או כל בעיה שהם נתקלים בה הם יכולים ליצור קשר עם המשרד, או אתנו. הסקרים, לפחות עבורי, גורמים לי לראות ולהבין דברים מנקודת מבט צופה על כל משפחה ומשפחה, עד כמה חייהם אינם אותם חיים ועד כמה כל משפחה מגיבה באופן שונה לאובדן זה. ישנם סקרים קשים יותר וישנם קלים. אך אני בטוחה שהם נותנים המון גם להם ובהחלט שלי.

אדווה חורב, 2005

 

משרד הביטחון היה העדפה האחרונה שלי בבחירת מקום ההתנדבות. הפחד שלי מפגישה עם הורים שכולים ועם המערכת הצבאית היה רב. החיפוש אחר מקום התנדבות הוביל אותי, ללא בחירה מודעת, ללכת לפגישה במשרד הביטחון. למרות הקושי והחשש כי השכול "מדבק" (גם לי יש אח בצבא) כבר כשנכנסתי לפגישה החלטתי שמשרד הביטחון זה המקום בשבילי. היחס החם בפגישות עם משפחות שכולות, העבודה עם סולי, המנחה בסדנאות, הרצון להשפיע ולהכניס חיוך אחד קטן ללב ליבו של המוות, ההקשבה לסיפור חייהם של חיילים ושל בנים פתח לי דלת לעולמם של אלו שאינם ובעיקר לאלו שכן.
היום אני מתנדבת אצל רחל אישה בת 82 מדהימה ששכלה את בתה. ואני יודעת ממתנדבים וותיקים, שכאשר נכנסים להתנדב במשרד הביטחון קשה מאד לצאת ממנו ואולי גם לי ההתנדבות זו תהיה דרך החיים.

אדווה דותן, 2005

 

בכל שלושה שבועות מתקיימים מפגשים עם האחראית בהם אנו מעלים שאלות ובעיות, מעודדים ותומכים האחד בשני והכול נעשה בנוכחות של האחראית על המתנדבים- סולי. במסגרת התנדבותי אני, הולכת לבקר משפחות שכולות. במהלך הפגישה עימם אני מנסה לדלות מידע על המשפחה, בודקת האם הם זקוקים למתנדב או לעזרה אחרת מן המשרד, את הסקר סולי נותנת לנו כשמתקיים המפגש (ניתן לבחור לבצעו קרוב למקום מגוריכם), את המידע היא מעבירה למשרד הביטחון שם מנסים לעזור לאותה המשפחה במידת הצורך. מילים לא תוכלנה לתאר העוצמה שבהתנדבות, את הריגוש, את הסיפוק שהצלחתי להעלות חיוך על פנים עצובות שמתעוררות מדיי בוקר אל תוך השכול האיום. אני צוחקת, משתפת, מקשיבה ואף בוכה עם המשפחה השכולה ושמחה כי ניתנה באפשרותי הזכות לעשות זאת- לקיים מצווה ולחוות חוויה שלעולם לא אשכח.

מורן שינברג, 2005

 

מסגרת ההתנדבות במשרד הביטחון כרוכה במפגש קבוצתי של המתנדבים אחת לשלושה שבועות עם סולי, המנחה. ובנוסף, התנדבות עם אדם המוכר ע"י משרד ביטחון פעם בשבוע במשך 2-4 שעות.
לאחר חופשה ארוכה הגעתי נחושה בדעתי לתרום, לתת לאחר להציץ לעולמי ובעיקר להוות חלק בחייו של ילד. "הבחירה" במקרה הייתה מבלבלת עבורי, היה לי קשה להתאים מקרה על בסיס פרופיל נתונים. הרי בחיים לא מתאפשרת התאמה כזו ואחרי הטופס מסתתר ילד עם צרכים, משאלות, תהיות ורצון לחבור למבוגר יותר. לאחר לבטים והתלבטויות הגעתי אל ליבת שמסמלת עבורי עולם ומלואו, הילדה הקטנה שבי.
ההכרות עם ליבת הייתה כמו פגישה עיוורת- שתינו וגם אמה של ליבת בנינו מערך ציפיות לפני ולבטח גם אחרי המפגש. הקשר שלנו מורכב, מפתיע ובעיקר מעניק לי הצצה אל עולמה המזמין. עם זאת יצרנו ועיצבנו ביחד תוכן משותף שבו לכל אחת הזדמנות להביע את עצמה במובן שלם ומלא.
אני חושבת שהדבר החשוב ביותר שבנינו יחד הוא בסיס של אמון, כנות וחברות מדהימה שבין ילדה בת 12 ובוגרת. אני לא מרגישה שמרטפית ובטח לא אימא, אלא שעות של קרבה, נתינה וחברות.
ליבת היום היא הרבה מעבר למקרה, היא חלק בלתי נפרד מחיי ואני מודה לתוכנית שהעניקה לי הזדמנות לגלות בי את הצד הילדותי והאימהי כאחד ולפגוש בה.
אני לא רק מזמינה אותך למשרד הביטחון אלא גם להציץ לעולמך הפנימי. ואני מאמינה שהמשרד בהחלט יכול להוות מקום לעשייה המבורכת הזו.

נעה ריינדל, 2005

 

במשרד הביטחון, אנו המתנדבים מתמודדים עם אנשים שנפגעו בשירותם הצבאי (פגיעה נפשית או פיזית) וכמו כן עם קרובי המשפחה אשר נפגעו עקב אובדן, בדרך כלל שכול. בהתנדבותי השנה אני חונכת ילדה כבת שתים עשרה אשר אביה עבר "הלם קרב" שגרם לו לפגיעות נפשיות ולכן בתו נזקקת לעזרה. כחונכת אני תומכת ועוזרת לה בכמה תחומים: חברתיים, לימודיים וחינוכיים. משרד הבטחון הוא מסגרת תומכת ונעימה שעוזרת לי להתמודד בבעיות שאני נתקלת בהן בתפקידי כחונכת ובכלל. לדעתי התפקיד הוא מאתגר ומהנה כאחד!

נטע גפן, 2005

 

משרד הביטחון, הוא מקום שבו בין אם אתה רוצה ובין אם לא, אתה נשאב פנימה.
אני הגעתי לשם ממקום כואב וגיליתי עד כמה הכאב שלי הוא אפסי לעומת אחרים. האווירה, החום והיחס שמקבלים שם מרגשים כל פעם מחדש ולמרות שאין זה מקום קל ורוב הזמן מדברים על מוות, יש במקום הזה יותר חיים מהרבה מקומות- אני ממליצה בחום למי שלא חושש להתמודד עם הכאב שלו ושל אחרים.

אורנה שביט, 2005

 

אגף השיקום פועל מיום הקמתו לסייע למשפחות השכולות, לאלמנות וליתומים, בהתמודדות היומיומית עם הצער והכאב, עם האבל והאובדן וכל הנובע מהם.
האגף פועל באמצעות העובדים המסורים שלו, אך העובדים לבדם, אינם יכולים לענות על כל הצרכים הנגזרים מהגידול העצום והעצוב באוכלוסיית המטופלים. לפיכך מפעיל מערך התנדבות. לאחר המיון, מתחייבים המתנדבים להשתתף בקבוצות הדרכה לאורך כל תקופת ההתנדבות שלהם. את הקבוצות מנחים אנשי מקצוע מנוסים שעוזרים למתנדבים להתמודד עם המפגש הכואב עם חוסר התקווה.
אני מתנדבת אצל בחור נכה כבן 32. העבודה עם א' כרוכה בהמון סבלנות, הקשבה, ורצון להעניק לו המון שמחת חיים. הצוות של משרד הביטחון דואג ועוזר בכל פניה ובקשה שעולה.

ליטל קנזי, 2004

 

ניתן לראות את משרד הביטחון כמרחב יצירה משותפת, זהו מפגש במקום שבו יש אנשים עם יכולת נתינה מעל המצופה. אנשים חמים מאוד עם לב רחב שרוצים לסייע ולעזור כמעט בכל עת. אני מדבר בעיקר על המתנדבים, אבל לא רק, אלא גם על עובדי השיקום והמשרד שעושים עבודת קודש ועובדים במסירות רבה. ההתנדבות כוללת בתוכה מפגש חד שבועי, במסגרת זו אני חונך ילד כבן תשע שאיבד את אביו. במהלך התנדבותי נכנסתי לעולם השכול, שלא הכרתי קודם לכן. ההתמודדות עימו לא קלה אך נמלאתי סיפוק רב כאשר גיליתי את מסוגלותי הנפשית להכיל כאב וצער. כמו כן ההתנדבות כוללת בתוכה פגישה אחת לשבועיים עם קבוצת המתנדבים. במהלך דינמיקה זו, המתנדב נחשף למקרים נוספים ובעזרתה של סולי, מנחת הדינמיקה, רוכש המתנדב כלים רבים להתמודדות עם מצבים שונים בהם נתקל במסגרת ההתנדבות. אומנם זו רק השנה הראשונה שלי במשרד הביטחון אבל כולי תיקווה להמשיך להתנדב ולסייע במשרד הביטחון, עולם מרתק ומאתגר.

שלומי לוי, 2003

 

משרד הביטחון מתמודד עם אנשים שנפגעו באופן נפשי או פיזי בשירותם הצבאי. כמו כן, המשרד דואג לקרובי המשפחה שנפגעו עקב אובדן (בדרך כלל שכול) ובנוסף, עזרה לאנשים שהיו צריכים להתמודד עם פגיעות שעברו בני משפחותיהם החיים במהלך שירותם. אני חונכת ילדה בת שלוש עשרה, שאביה עבר "הלם קרב", שגרם לו לפגיעות נפשיות ולכן ביתו נזקקה לתמיכה. משרד הביטחון הוא בהחלט "חממה" ומשפחה. המתנדבים במקום הם אנשים חמים ורחבי לב, שאפשר לסמוך עליהם.

אורנה רוטנברג, 2002

 

אני מתנדב במשרד הביטחון מאז נובמבר 2002 ונפגש אחת לשבוע עם נער בן שלוש עזרה, אשר שכל את אביו כאשר היה בן שנתיים. באמצעות הפגישות אני נחשף לעולם של נער מתבגר, חווה איתו את חוויות גיל ההתבגרות ולמעשה משמש לו כאח בוגר. הפגישות משמשות בשבילי הפסקה קלה מהשגרה. אני ממש חווה שוב ושוב עם הנער את אותה תקופה בחיי, וזוהי ממש חוויה מרתקת עבורי.
יש לציין שההתנדבות אינה במתכונת של "פר'ח" והמטרה אינה סיוע בלימודים.
לסיכום, ברצוני להוסיף שמאז תחילת ההתנדבות במקום ועד היום, חוויתי חוויות רבות. אני מרגיש שאני חי עם הנער את אותה תקופה בחייו ואני מרגיש שההתנדבות הוסיפה לי ידע רב ונתנה לי כלים רבים בפגישות עם אנשים.

ניצן דרור, 2002

 

אחת החוויות היותר משמעותיות שעברו עליי בשנה האחרונה, היא ההתנדבות באגף השיקום של משרד הביטחון. במסגרת ההתנדבות אני מלווה זוג הורים שכולים בתהליך ההתמודדות עם השכול והאובדן. הייתי עדה להתקדמות ולשינויים קטנים אך משמעותיים, שעזרתי לחולל ונמלאתי סיפוק ותחושת גאווה. תוך כדי התנדבות, גיליתי את המסוגלות הנפשית שלי להכיל כאב וצער אינסופיים של אחרים, ברמה שלא הייתי מודעת לה עד אז. מבחינתי, הייתה זו הזדמנות לבחון את עצמי במצבים שכאלו ולבדוק את היכולת שלי להכיל קושי של אחרים. הפגישות השבועיות של ההתנדבות, מלוות בהכוונה מקצועית מטעם משרד הביטחון. ההדרכה (שמתקיימת אחת לשבועיים) היא חוויה בפני עצמה המעניקה כלים רבים להתמודד עם מצבים שונים בהם נתקלנו במסגרת ההתנדבות. אני מרגישה שלתרומה החברתית שלי, מתלווה תרומה אישית, שכן הנתינה שלי, השיבה לי בחזרה המון הערכה וחום. אני ממליצה מכל הלב על ההתנסות המרתקת והמלמדת הזו.

דנה גליקמן, 2001

 

אגף השיקום של משרד הביטחון מהווה קשר בין משפחות שכולות, נכים/מוגבלים שנפגעו במהלך שרותם הצבאי. במשרד הביטחון קיימת אפשרות להתנדב במקומות שונים ומגוונים, החל מליווי משפחות שכולות וכלה בחונכות של נכי צה"ל שונים. אני מתנדב במשרד הביטחון מזה שנתיים וחונך נכה צה"ל 100% אשר מוגבל למיטתו במשך כל שעות היום. ההתנדבות בסביבתו של נכה מוגבל בצורה כזו אפשרה לי להבין את המתרחש בחייו של נכה, והחיבור הנפלא בנינו, אפשר הן לי והן לו להתפתח ולפרוח בקשר ובחיים. כולי שמחה שהתוכנית נתנה לי האפשרות הזו.

חיים הלפרין, 1999

המשך
המרכז הרפואי לבריאות הנפש- נס ציונה- מחלקת נוער  פתח
במקום שקט על הגבעה שמשקיפה על הים והשקיעה, יושב בית החולים לבריאות הנפש של נס ציונה. זהו מקום קסום עם אנשים מיוחדים, ברגע שאני נכנסת בדלתות הזכוכית למחלקה, אני מרגישה כאילו נכנסתי לעולם אחר, עולם שאני יכולה להיות בו חופשייה מכל מה שיש בחוץ, בצד השני של הדלתות. קבלת הפנים של הילדים מאירה לי את העיניים וישר חיוך אוהב מכסה לי את הפנים, היום יש לי פינה מיוחדת בלב שיצרתי לילדים במחלקה. מחלקת הנוער זה מקום אוהב ואינטימי להיות בו והחוויה שאני עוברת שם תלווה אותי כל החיים.

מעיין דבש, 2007

 

כשאני חושבת על בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה נמרח לי חיוך ענקי על הפנים כמו של ילדה קטנה. וכשאני מחייכת יש לי רגשות מעורבים כי איך זה ייתכן שטוב לי במקום בו אנשים חולים בנפשם? ומה שהכי הזוי בעיני, שלפעמים כשאני מגיעה חולה או סתם בלי מצב רוח, אני יוצאת לגמרי אחרת. פתאום אני מרגישה הרבה יותר טוב. אין ספק שיש משהו קסום בשנייה בה אני מתנתקת מהמציאות בה אני חיה ונכנסת למקום בו המציאות שונה לגמרי ממה שאני מכירה ויודעת. עם כמה שההתנדבות עושה לי טוב, לא פשוט להיכנס למקום בו הגבול בין שפיות לחוסר שפיות כל כך דק ולהתעמת עם חוסר השפיות פנים מול פנים. אין ספק שאני עוברת חוויה לא פשוטה אבל הקשרים שיצרתי עם הנערים והאהבה שלי למקום גורמים לי להתמכר להרגשה הזו שאני רוצה לחוות אותה כל פעם מחדש.

גני סימה, 2007

 

ההכרות עם הנערים במחלקה מנפצת את כל הסטיגמות והדעות הקדומות לגבי חולי נפש ופותחת דלת לעולם חדש שהרבה אנשים מעדיפים לנעול. עולם מסקרן, מעניין, מפתיע, מרגש, מספק. כיף להגיע כל שבוע לבית החולים ולגלות איך דווקא מחלקה לחולי נפש יכולה לעיתים לגרום להכי הרבה שלווה. המקום מספק חוויות רבות מסוגים שונים- לעיתים חוויות קשות, לעיתים נעימות, אבל בעיקר מלמדות.

עדי אליאל, 2008

 

התנדבות במחלקת נוער (גילאי 14-21 לערך) למשך 4 שעות ביום קבוע ושעת מפגש חניכה מקצועית עם פסיכולוגית המחלקה ביום אחר. ההתנדבות כוללת פעילויות משותפות ופרטניות עם הנערים והנערות המאושפזים במחלקה וכן שיחות אחד על-אחד עימם.
המפגש עם המטופלים במחלקה מזמין חוויות קשות וכואבות אך עם זאת מלאות סיפוק, היכולת ליצור קשר אמיתי עם אחדים מהם ולעזור להם בשלב קשה בחייהם. מעל הכול, היכולת לראות במו עיניי חולים במחלות נפש ובעלי הפרעות אישיות שונות היא שתרמה לחיבור כל אותם התכנים הפרונטאליים והעיוניים שנלמדים במסגרת החוג למדעי ההתנהגות ובכך מסייעים לרקימת עור וגידים באשר לתחום הטיפולי.
במקום לא קיימת מסגרת התנדבותית קבועה ומסודרת (כפי שנהוג בגהה, לדוגמא) ועל כן על המעוניינים להתנדב שם לקחת בחשבון כי יהיה עליהם לבנות מסגרת שכזו מן היסוד. באשר לחניכה המקצועית, גם זו לא הייתה "גן של שושנים" בתחילה, אולם כולי תקווה כי בעקבות שיחות הבהרה שלנו (המתנדבות) ושל רונית עם פסיכולוגית המחלקה ייתכן שיפור בהמשך ותתאפשר חניכה תומכת שתלווה במפגש עם בעלי מקצוע מפרופסיות שונות בתחום, השתתפות באינטקים (ישיבות צוות) וכדומה.

ענת שוורץ, 2005

 

בית החולים בנס ציונה מקום פסטורלי ונעים, ההתנדבות מאתגרת, מעניינית ומרתקת, ישנה שעה של דינמיקה בשבוע + 3 שעות התנדבות נוספות (ניתן להתנדב יום בשבוע שכולל הכל). העבודה היא עם בני נוער בגילאי 20-13, כאשר הסגל המקצועי עוזר וחברותי.
המלצה חמה מאוד לבית החולים, פשוט מרתק!

יובל חיימוביץ, 2000

המשך
המרכז הרפואי לבריאות הנפש- נס ציונה- מחלקת ילדים  פתח

כולם אמרו לי שאני משוגעת, כי רק משוגעים מתנדבים בבית חולים לבריאות הנפש בנס ציונה ועוד במחלקת ילדים. אז לפעמים גם לי היו חששות וספקות, כי בינינו זה לא פשוט לראות ילד בן שש שעוד לא התחיל את החיים שלו וכבר מאושפז בבית חולים, אבל כל הספקות נעלמות לי אט אט ברגע שאני נכנסת לתוך המחלקה. אין דבר יותר מספק מלראות את השמחה בעיניים של הילדים ברגע שאת נכנסת דרך הדלת, אפילו שלא תמיד הם זוכרים את השם שלך, הם יודעים מי את ומה את עושה שם. החוויה שחוויתי עם הילדים תישאר בי תמיד, הילדים הצליחו לרגש אותי ולהיכנס לעמקי נשמתי ואין ספק שבחירתי במקום התנדבות זה, היה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי.

הילה גולן, 2008

 

וואו!

לנסות לרשום ולבטא במילים את החוויה שלי ממקום ההתנדבות זה לא פשוט. ממש לא קל לי לבטא את מה שאני מרגישה כלפי המקום הכל כך מדהים ועם זאת הכל כך עצוב.

בית החולים הפסיכיאטרי שוכן בלב ליבה של נס ציונה אך עדיין נתפס כמרוחק ומנותק מהמציאות. סביבתו הפסטורלית מעניקה לו מעין שלווה, רוגע, יופי- כפר של ממש, אך בתוכו הדברים לא תמיד פשוטים.

החום שאני מקבלת מילדי המחלקה בכלל ומהילד אותו אני חונכת בפרט אין שני לו. הילדים המאושפזים נראים כל כך "בסדר" שההגדרה שלי למה ש"לא בסדר" הרבה פעמים עומדת למבחן.  ההתנדבות עצמה לא קלה והרבה פעמים מלווה ברגעי כאב, כעס, עצבים גם שלי וגם של הילדים. לא פשוט לראות ולחוות דברים כאלו ובד בבד לשמש קיר מגן ותומך עבור הילד אותו אני חונכת.

כשאני מגיעה עם כל הלחצים מהבית, מהעבודה, מהלימודים ובכלל מהחיים, הילדים משנים אותי. הכל נראה כל כך אחרת שאני יוצאת משם- כל כך הרבה אנרגיות, ואנרגיות טובות. אפילו בתקופת המבחנים הלחוצה ביה"ח הוא זה שאיזן אותי. קיים בזה משהו אבסורדי שממקום שכזה אני יוצאת שפויה.

מה שבטוח שמחלקת הילדים בנס ציונה הינה מקום אוהב וחם. מקום שמעניק ללא גבולות. היה לי העונג להשתייך למוסד זה וזוהי חוויה שאני לא אשכח בחיים!

ליהי לפיד, 2008

המשך
המכון לחקר הגורם האנושי בתאונות הדרכים  פתח

לאתר המכון לחקר הגורם האנושי בתאונות הדרכים

עוד משפחה נמחקה... במציאות שלנו המשפט הזה הפך להיות חלק מהשגרה. בנושא תאונות בדרכים, אנחנו בהתחלה מזדעזעים ונלחמים בהפגנות על שיפור הכבישים ומערכת האכיפה, ואחרי זמן מאד קצר, אנחנו מקבלים די בקלות, אפשר לומר, שעוד משפחה נמחקה על אחד מכבישי ישראל.

תאונות הדרכים הם הגורם התמותה מספר אחד במדינת ישראל, יותר ממלחמות, יותר מפיגועים ויותר מכל גורם אחר שאתם מכירים, ועדיין הטיפול בעניין זה לוקה בחסר, הן מטעם התקציבים שהוא מקבל והן מטעם ההתייחסות אליו בציבור.

כאשר הגעתי לתוכנית למידה התנסותית, הייתי בדיוק כמו כולם. לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לנושא תאונות הדרכים, עמדתי מהצד וחיכיתי שמישהו יעשה עם זה משהו. כשביקשו מאיתנו לבחור מקום התנדבות, בכלל לא חשבתי שאני אמצא את עצמי במקום שאני נמצא היום. שוב כמו כולם, כל מה שחשבתי זה רק למצוא מקום אשר אני אוכל להפיק ממנו את התועלת המרבית ובכל זאת, לאחר תהיות רבות מצאתי את עצמי עומד מול איזו דלת במכללה למנהל, לוקח נשימה עמוקה וחושב מה יהיה בראיון הבא שאני עומד להיכנס אליו.

מאחורי הדלת התגלה לפני חדר קטן, מלא ספרים ומעט מאד אנשים, אשר מנסים למצוא פתרונות לבעיה האקוטית מכל - תאונות הדרכים. המכון, כשמו כן הוא, חוקר את הגורם האנושי. הוא לא מתעסק בזויות הכביש, באיכות הבטיחות ברכבים ולא בתקפות התקנות או באיכות הכשרת השוטרים. אנשי המכון יודעים שבסופו של דבר, הכל מתחיל ונגמר באדם ואם יש מענה לבעיה הקשה הזו היא נמצאת בו.

לאחרונה התעסקו המחקרים בהתנהגות חרדים בסביבת הכביש או בתפיסת סיכויי התרחשות של תאונה אצל הנהג הישראלי ועוד. כל זאת על מנת להעלות לפני השטח את הבעיות ולספק פתרונות אפשריים כדי שיוכלו לטפל בהן. לא פעם גם תוצאות המכון גרמו לשינוי משמעותי בתרבות הנהיגה שלנו בארץ.

מוות בכביש הוא מוות שונה מכל מוות אחר שאנו מכירים כמו מלחמות, פיגועי טרור וכד', מוות בכביש הוא מוות מיותר! אשר היה יכול להימנע אם קצת תשומת לב. אז כדי שלא תהיה ההרוג הבא, תוריד את הרגל מהגז, שמור מרחק ובוא להתנדב!

אורן קרת, 2008

 

הזכות והיכולת לתרום משהו מעצמך לאדם או תחום שנוגע לך מתממשת במקום ההתנדבות. ההרגשה של התרומה והנתינה מעצימה וברגע שמתחילים קשה מאוד להפסיק. המכון לחקר הגורם האנושי הינו משרד קטן מאוד האוצר בתוכו הון אנושי משובח ואיכותי כפי שהעידו אחרים לפני. ההתנדבות במכון מאפשרת כניסה לעולם המחקר כך ניתן להעמיק את הידע במחקר ולתרום באמצעות המחקרים לקידום המודעות של הגורם האנושי בתאונות בדרכים. המכון הוא פנינה, אנשים שאיכפת להם ועבודתם תורמת לחברה. מי שמעוניין לקדם אפילו במעט את נושא הבטיחות בדרכים לתת מעצמו ולקבל כל כך הרבה בתמורה.

טל זידנברג, 2007

 

"לכל אדם יש כישרון. האומץ ללכת בעקבותיו אל מקום האופל שאליו הוא מוליך- נדיר" (אריקה ג'ונג)
בפעם הראשונה שנכנסתי למכון, התפלאתי למראה החדר הקטנטן הזוכה לתואר "מכון מחקר". זה לא הסתדר עם התדמית שהייתה בראשי לגביי איך מכון מחקר אמור להראות. אני מניחה שיש מכוני מחקר גדולים בשטחם, אך אני בספק אם גודלם מעיד על טיבם. כמאמר המשפט המוסגר לא הגודל קובע.
ואכן, שמחתי לגלות שגדולתו של המכון אינה במרחב כי אם בתוכן האנושי והאיכותי שבו. שמחתי לגלות קבוצה של עשרה אנשים נפלאים שכל אחד מהם תורם מזמנו וממרצו למכון (היחיד בארץ, אגב, שעוסק באופן אקדמאי בחקר תאונות הדרכים!). ההרגשה המלווה אותי עד היום היא שאני חלק ממשהו חשוב וגדול, מפרויקט חיוני לאור המצב הקשה בכבישים בישראל. אין מנוס, וחלק מההתמודדות עם המצב העגום היא במחקר המניעים לתאונות, מתוך ידיעה שאחוז ניכר מתאונות הדרכים הוא תוצאה של הגורם האנושי על כל פניו.
צוות המכון הוכיח לי שהדרך היחידה להגיע לתוצאה מעולה היא באמצעות שיתוף פעולה. כל אחד מאיתנו אם דרך המחקרים ואם דרך הדאגה לצרכי העובדים והמתנדבים במכון יודע שתרומתו, קטנה ככל שתהיה, היא בעצם גדולה מאוד. אני יכולה להעיד שכולם זוכים במכון להערכה ולהוקרה על כל מעשה שתורם לשיפור, לייעול ולהטבה עם פעילות המכון.
מי שמעוניין להיות בסביבה של אקדמאיים מהמעלה הראשונה, אך קודם לכן, אנשים עם לב זהב, אין מקום יותר טוב להתנדב בו מאשר במכון לחקר 'הגורם האנושי' לתאונות דרכים (הממוקם בבניין מנהלה במכללה).

סיוון כבסה, 2005

 

המכון הוא ארגון קטן שמטרתו מחקר אודות הגורם מספר אחד לתאונות דרכים ופרסומו. ניתן להשתלב בתחומי הניהול והארגון של המכון. שעות ההתנדבות גמישות יחסית, המכון נמצא בתוך המכללה ועובדים בו אנשים נפלאים ומרתקים. אך מעל הכל ניתן להשתלב במחקר, להבין מהו מחקר אמיתי- דרך עשייתו, ואולי גם להשפיע קצת, מעט, טיפטיפה על תאונות הדרכים בארץ.

עמירם ענר, 2003

המשך
ביה"ח לבריאות הנפש אברבנאל  פתח
כאשר נכנסתי בפעם הראשונה לבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל הייתה לי תחושה משונה, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בבית חולים לחולי נפש. תמיד סיקרן אותי איך זה נראה, איך נראים האנשים שם, האם זה כמו בסרטים שראיתי? שקט, המון עצים, כמה אנשים מסתובבים בשביל מחוסרי הבעת פנים. נכנסתי למחלקת נוער א', מחלקה סגורה למתבגרים המיועדת לנוער בגיל 13 עד 18.

היום, כעבור חצי שנה, הנערים האלה הם חלק בלתי נפרד מחיי, נערים מקסימים, שהדבר שהם הכי רוצים זה שמישהו יאהב אותם. כמו כל נער או נערה בגיל ההתבגרות הם חושבים על אהבה, בגדים ועל חבריהם בני גילם. חלקם מרגישים חוסר צדק, למה אני נמצא כאן ולא מישהו אחר.

לאחרונה התחלתי לחנוך נערה סכיזופרנית בת 20 שסובלת מחרדה חברתית גבוהה מאוד ובכל פעם שאני רואה אותה מחייכת או צוחקת זה עושה אותי מאושרת.

אין ספק שהמקום הזה לימד אותי הרבה. הצחיק אותי, העציב אותי וריגש אותי, אני כל כך שמחה שאני נמצאת שם. הצוות באמת אוהב את הנערים הללו, ומנסה לעשות הכול בשביל שירגישו בבית, למרות התקציב הדל של בית החולים.

דנה אלקונין, 2008

 

הכל ירוק, העצים, הדשא, ירוק חזק, ירוק פורח, ירוק בריא. אך הירוק הבריא הזה מטעה. כי בין הבניינים הרבים שסביב הירוק חיים אנשים - חולים. כבר חצי שנה שאני מתנדבת בביה"ח לבריאות הנפש- אברבנל, שנראה בתחילה מקום זר, מנוכר, מפחיד ושונה ממה שהכרתי עד היום.
באופן פרדוקסלי למדתי לראות במקום הזה בית רגיל, חם אוהב ומלטף לאנשים חריגים. ההתנדבות שלי במקום הפכה עבורי לצורך ולא להכרח.

ענת גזית, 2002

 

אני מתנדב באברבנל במחלקת מעון יום. כידוע אברבנל זהו בית חולים לחולי נפש ומגיעים לשם חולים מכל שכבות האוכלוסייה, המאושפזים לאורך תקופות שונות בהתאם למחלה. אפשר לומר כי החולה מגיע למחלקת מעון יום בשלב השיקומי.
במעון יום ישנם מגוון עיסוקים שונים לחולים, כגון: סדנת מלאכה, תרפיה בעיסוק, תרפיה באומנות וכו'. כאמור, חולים מגיעים למחלקה זו לאחר שעברו שלבים קודמים לריפוי המחלה ולכן החולים מגיעים בבוקר למחלקה, אולם חוזרים אחר הצהרים לביתם. ניתן לומר, שהם עם רגל אחת בחוץ.
אני חנכתי חולה סכיזופרניה עם פיגור שכלי, שבנוסף סבל בעבר מדיכאון קליני. מטרת המפגשים עם החניך שלי הייתה לשמש לו כחבר, כאח גדול ותומך מאחר ועבר בחייו התעללות מצד משפחתו.
בפן האישי, נוצר בינינו קשר עמוק מעבר למטרות שהצבתי לעצמי. הקשר ביני לבין החניך שלי הוא קשר מיוחד, שהתפתח עם הזמן. כל מפגש איתו זו מעין חוויה מחודשת עבורי וגם עבורו. אני והסגל עדים להתקדמות שחלה במצבו מאז שהתחלנו להיפגש.
במעון יום יש צוות תומך וחם המעניק הדרכה צמודה במהלך תקופת ההתנדבות.
אני ממליץ בחום להתנדב היכן שאני מתנדב. זו חוויה עצומה המלווה בצוות תומך והסיפוק הוא השכר הגדול ביותר.

רובי פסנסיה, 2002

המשך
פנימיית "בית מיתר"  פתח
תמיד ידעתי שאני רוצה להתעסק בילדים ובמקרה הגעתי למקום של ילדים חרשים. החששות, שהיו לי נעלמו ברגע שפגשתי את אנשי הצוות של הפנימייה. הם עזרו לי, כיוונו אותי, אירחו אותי ועשו כל שביכולתם כדי לקלוט אותי בדרך הטובה ביותר. כבר אחרי שני מפגשים מצאתי את עצמי יושבת עם הילדים ולומדת מהם את שפת הסימנים. לקח לי זמן להבין שיש להם עוד הרבה בעיות וקשיים מעבר להיותם חרשים וגיליתי גם שאפשר לשחק בכדור שעה גם בלי להוציא מילה אחת מהפה, ולחתוך סלט בשקט מוחלט...

למדתי דברים מקסימים על עולם שלם שלא ידעתי על קיומו, התרבות "החרשית" מכילה בתוכה דברים כל כך יפים וכל כך פשוטים שאנשים כלל אינם מודעים להם. נחשפתי לסיטואציות שלא ידעתי שקיימות במציאות ובטח שלא היו לי את הכלים להתמודד איתן. מעבר לזה, גיליתי את הקסם שבנתינה, זו לא קלישאה, זה באמת מרגיש נפלא לתת בלי לקבל תמורה!

ענת ויצנר, 2008

המשך
פנימיית "בני ארזים"  פתח
אני מתנדבת בפנימיית פוסט  אישפוזית "בני ארזים". הפנימייה מונה כ-20 בני נוער בני 10-18. הילדים נמצאים שם על רקע התנהגותי קשה בעיקר אלימות קשה ולאחר שנפלטו בכל המוסדות הטיפוליים וממערכות החינוך. לחלק מהילדים יש בעיות נפשיות ושכליות (פיגור קל) .

כמתנדבת אני חונכת שלושה ילדים (שני בנים ובת) בשני תחומים: בתחום הלימודי, כלומר בהכנת שעורי בית או דפי עבודה שהמדריכים נותנים להם,כדי לעודד קריאה ולימוד, שהרי הרמה שלהם היא רמה נמוכה ביחס לילד רגיל בגילם. כאשר שנים מבין הילדים, אני חונכת בתחום האישי והחברתי.

החוויה שלי מהמקום היא חוויה בלתי נשכחת, אני מרגישה כי הילדים שלי  עברו שינוי בהתנהגות שלהם, מבחינת סבלנות, רוגע, משמעת ועוד שינויים כאלה ואחרים. בתחילת ההתנדבות כאשר נאמרו לי מי הם הילדים ומה הרקע חשבתי שמהר אני אצליח לשנות אותם אך תוך זמן קצר הבנתי שלא כך הדברים ושהדרך ארוכה.

בני ארזים זהו מקום אשר אפשר ללמוד ממנו הרבה על עצמנו ועל אותם ילדים ונערים שאנו רואים ברחוב מתנהג ב"חוצפה" ואנו נוטים לומר זהו ילד "עבריין". ישנם בפנימייה ילדים בני 18-16 אשר נעצרו על דקירות, מכות ומעשים אלימים ושמתנהגים שם כמו ילד בן 10. אך בעצם כאשר הילדים נמצאים במקום שטוב להם וצרכיהם מסופקים הם הופכים לילדים הכי מקסימים שיש.

אה... שכחתי הצוות שם גם מדהים ונותן לי עזרה ותמיכה מלאה. אני ממליצה לסטודנטים להגיע ל"בני ארזים". זהו מקום מדהים ללמוד מדעי ההתנהגות.

דבורה רטה, 2008

המשך
גן "ליצן הדובדבן"  פתח
גן "ליצן הדובדבן" נמצא בעיר ראשון לציון בשכונת כרמים. זהו גן טיפולי המיועד לילדים בגילאי 4-5 המאופיינים בעיכוב התפתחותי. בגן לומדים עשרה ילדים השונים אחד מהשני ועל כן בעלי צרכים מגוונים אך עם זאת הקושי המשותף לכל הילדים הוא עיכוב שפתי- תקשורתי המלווה, בדרך כלל, בקשיים נוספים.

בגן עובד צוות גדול ועשיר: מנהלת גן בעלת תואר בחינוך מיוחד וליצנות רפואית, סייעת שגם היא ליצנית רפואית, קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, מטפלת רגשית במוסיקה, פסיכולוגית ועובדת סוציאלית. הצוות מחולק לימים בשבוע, פגשתי במהלך תקופת ההתנדבות את כל צוות הגן אך עבדתי בעיקר עם הגננת, הסייעת, המרפאה בעיסוק וקלינאית התקשורת. הצוות נפגש פעם בחודשיים לישיבת עדכון.

במהלך כל השנה עובד הצוות בהתאם למטרות תל"א (תוכנית לימודים אישית) שנקבעו לכל ילד באופן ספציפי ובהתאם ל"תוכנית גנית" שנקבעה בתיאום עם מנהלת הגן.

ההדרכה מועברת לי לאורך כל יום ההתנדבות תוך כדי פעילות מכיוון "שבזמן אמת" ניתן ללמוד בצורה האותנטית והמעשית ביותר. תוך כדי ההתמודדויות השונות והאירועים המתרחשים במהלך היום צוות הגן מעשיר אותי במידע רב, מלמד ומסביר. כלומר, תוך ליווי אנשי הצוות בטיפולים שונים מתקבלת מהם ההדרכה. בנוסף מנהלת הגן, עינת קליסר, בסוף היום עונה על שאלות ומסבירה דברים נוספים על שהתרחש במהלך היום בכל תחום הנלמד בגן.

אני מתנדבת בגן פעם בשבוע ביום קבוע בד"כ אך ישנה גמישות בעניין, כלומר לפי בקשה מראש אני יכולה לשנות את יום ההתנדבות. הייתה גמישות גם בתקופת המבחנים ומנהלת הגן גילתה התחשבות. אני מלווה את צוות הגן במהלך היום, עוזרת להעביר את התכנים הנלמדים, משחקת עם הילדים וצופה בטיפולים השונים שבמהלכם או בסופם מקבלת הדרכה והסברים על הטיפול. נכחתי במסיבות שנערכו בגן בחגים ובימי הולדת.

הצוות בגן מדהים, האווירה טובה, הצוות אוהב את העבודה ויותר מזה אוהב את הילדים, צוות שמח, מצחיק מאוד, הילדים בהתאם מאושרים במהלך היום. הילדים מאוד קשורים לצוות ואוהבים להיות בגן. הטיפול בילדים מלווה בהומור ולכן התחושה בגן נפלאה.

אני נהנית במקום ההתנדבות שלי, כייף לי לבוא לשם, זה ממלא אותי באנרגיות ובתחושות טובות. הצוות מדהים, תומך וגמיש ובעיקר מאוד מאוד רוצה ושמח ללמד, להסביר, לעזור ולייעץ.

יעל ברכה, 2008

המשך
על"ם  פתח
הניידות מגיעות אל שכונות, גנים ציבוריים, מרכזי בילוי, אזורים נטושים ועוד. בזירות אילו עוסק הצוות שמורכב מרכזת עירונית ומצוות מתנדבים, באיתור פעיל של אוכלוסיית היעד- בני נוער השרויים במצבי סיכון או מצוקה וכל נוער אשר נזקק לאוזן קשבת. מערך המענים פועל במשותף עם רשות חסות הנוער במשרד העבודה והרווחה ויחידות הנוער ברשויות המקומיות. התפקיד כולל איתור של בני נוער ויצירת קשר עמם, תוך הידברות ובניית יחסי אימון וכל זאת ע"י יצירת שיחה בגובה העניים וקבלה ללא תנאי.

בחרתי להתנדב לניידת כתובת רחוב של עמותת עלם, כיוון שזה נראה לי מאוד מאתגר לנסות ולעזור לנוער בזירה קשה, כמו הרחוב. בנוסף לכך, היה לי חשוב להתנדב במקום, שלא שופט את הנוער וכל אחד מחברי הצוות מביא את האופי והניסיון שלו על מנת לעזור. לא רציתי להתנדב למקום שהבירוקרטיה והחוקים מכתיבים, אלא שהניסיון והרצון הטוב, הם אילו שמניעים את הצוות. אני מתנדבת כבר מעל חצי שנה, אני נמצאת בצוות הכולל רכזת ועוד 3 מתנדבות. מסגרת שעות ההתנדבות, הינה משמרת בת 5 עד 6 שעות, אחת לשבוע.

המשמרת עצמה מורכבת: מישיבה בפתיחת הערב, בה מגשרים בין המשמרת הקודמת לנוכחית וכן מעלים דילמות ודנים בדגשים הנוגעים לערב הנוכחי. בהתחלה אנחנו יוצאות לשכונה אשר אנחנו מגיעות לשם באופן קבוע, ונשארות שם בין שעה, לשעה וחצי. הקשרים שם עם הנערים והנערות, ברובם קבועים וממושכים. לאחר מכן אנחנו יוצאות לאיתור פעיל במרכז העיר ונשארות שם בין שעה לשעה וחצי, בסוף הערב מתקיימת ישיבת סיכום.

במהלך התקופה קרו מספר דברים, שבעיני משמעותיים: נקשרתי לצוות שלי, למדתי הרבה דברים חדשים מהאחראית על הצוות ומהמתנדבות הותיקות יותר ובהמשך אני לימדתי ושיתפתי את המתנדבות החדשות בידע ובניסיון שרכשתי במהלך התקופה ובניסיון החיים שלי. בנוסף לכך, זכיתי לראות איך הקשרים שלנו עם הנערים והנערות מתפתחים מפעם לפעם ואיך אנחנו במקביל עוברים תהליך משותף, אך שונה. זה משמח אותי שחלקם הגדול רואה בי כאדם אמין שאפשר לסמוך עליו, שניתן לשתף אותו גם בדברים יותר אישיים ורגשיים. במקביל לתמיכה שלי בהם, גם מהם למדתי הרבה דברים חדשים ובעיקר פיתחתי את מיומנויות התקשורת שלי, בזירה קשה, כמו זירת הרחוב. בנוסף לכך ראיתי מצבים קשים שגרמו לי לעצב רב, כגון: עוני, אלימות מילולית ופיזית, אנשים מיואשים מהחיים, מכורים לסמים או לאלכוהול וגזענות. שרק מוסיפה לתחושה הרעה שלי לגבי חוסר השוויון והצדק בחברה. באיזשהו מקום ישנו חוסר אונים, שלא ניתן באופן מיידי לשפר את מצבם, של אותם נערים ונערות ויחד עם זאת ישנה תקווה.

לסיכום, התקופה הפרתה אותי בדרכים רבות וגרמה לי לצמוח וללמוד דברים רבים וחדשים על עצמי ובמקביל קיבלתי סיפוק רב מהנתינה והעזרה שלי לנוער.

יעל בק, 2008

 

כל יום שני אנחנו נפגשים בערב בהפוך על הפוך בחולון, כחמישה אנשים יחד עם רכז כאשר אני הצעירה בחבורה  (גילאים 30 ועד 50).

בהגעתנו לשכונה אנחנו ממקמים את הרכב שלנו "הניידת", מוציאים שולחנות, כסאות, נשנושים, שתייה חמה בחורף, שש בש, טאקי.

אנחנו ממתינים לנערים וכשהם מגיעים אנחנו יושבים ומשוחחים איתם. אנחנו מהווים בעיקר אוזן קשבת לאותם הנערים שאין להם עם מי לדבר בבית ובבית הספר. אנחנו מטפלים בכל מיני סוגי בעיות, בעיות בלימודים, גיוס לצבא, מציאת עבודה, ריב עם החבר, בעל מכה וכל דבר שיכול להיות. בסופו של דבר אנחנו מנסים לתת עצה יעילה ובמידה ואנו לא יודעים איך לייעץ, אנחנו מפנים לגורמי הרווחה הנכונים.

ההתנדבות מאוד מספקת. היא נותנת לי את האפשרות להיפגש עם נוער אשר ביומיום לא רואים כי הם לרוב יוצאים לרחובות בלילה. אני מאמינה כי התנדבות בניידת היא חשובה כי מגיעים לאוכלוסיה שאין מי שיטפל בה ולא תמיד יודעת ורוצה את העזרה.

שירה רפאלוביץ', 2008

 

עמותת עלם מתרכזת בבני נוער המוגדרים כנוער שוליים או נוער במצוקה, עיקר הפעילות היא במתן סיוע לאותם נערים ונערות, כשהסיוע יכול להתבטא במתן אוזן קשבת או פתרון מיידי לבעיית שונות. ניידות על"ם הם שלוחה של האגודה שהמטרה היא לצאת לרחוב ולאתר את אותם בני נוער הזקוקים לשירותינו. ניידות עלם נקראות גם בשם "כתובת רחוב" וזו הפעילות העיקרית שלהם. ההנחה הרווחת היא שאם בני הנוער לא באים אלינו, אנחנו נבוא אליהם. לרוב אנו מתמקמים באזור מסוים ומנסים לתת מענה לבעיות הספציפיות לאותו אזור.
אני מתנדבת בניידות עלם רחובות אחת לשבוע כשאורך זמן הפעילות בין 4 ל-5 שעות. יחד איתי מתנדבים עוד 5 אנשים כשמי שמוביל את עיקר הפעילות זה איש צוות מוסמך שבא מתחום טיפולי.
אני בהחלט יכולה להגיד שההתנדבות בניידות עלם זה אחד הדברים היותר טובים שקרו לי, אני מצפה כל שבוע להיפגש שוב עם הצוות ולצאת לרחוב לפגוש את הנערים. הקשר שנוצר איתם ותחושת הסיפוק ממלאים אותי כל פעם מחדש.

ורד רוזנברג, 2005

המשך
אנוש  פתח

(סניף כפר סבא)

מאוד קשה לי לתאר במילים את החוויות שלי מהמקום, כי אין רגש אחד ששולט עליי כשאני שם. אני שמחה שם, עצובה, מתגלגלת מצחוק, מתאפקת לא לבכות, אני שקטה ופטפטנית, קשובה וקשוחה, אקטיבית ופאסיבית. מאוד קשה לי לתאר את המקום בלי לתאר כל אדם ואדם שם, כיוון שכל אדם מוציא ממני משהו אחר, מלמד אותי משהו אחר. יש כאלה שמאוד קשה לי להסתדר איתם ויש כאלה שכל השבוע אני מחכה לראותם. החוויה הזאת היא בהמון מובנים אנוכית, בגלל העובדה שאני לומדת על עצמי כל כך הרבה, לומדת בעצם, בכללי כל כך הרבה. אני מרגישה שההתנדבות הזו נותנת לי "פור" על כל חברי לספסל הלימודים שאינם מתנדבים.

באנוש לא מדווחים לנו במה חולה כל אחד, ובתחילת ההתנדבות הדבר היה לי קשה, אך עכשיו אני מבינה את הסיבה. אני לא רואה אדם כסכיזופרן, או כאישיות גבולית, אלה כאדם, בדיוק כמוני. כן, יש לו בעיות, יש לו חולי, אך לכולנו יש בעיות, ולחלקנו גם חולי, בין עם הוא פיזי או נפשי. אנחנו לא שונים אחד מהשני. כולנו זקוקים לתמיכה, להקשבה, ולהיפך, אנחנו גם זקוקים להיות במקום שאנחנו תומכים, ושאנחנו אוהבים ומקשיבים לאחר. וכך הדברים מתנהלים באנוש. כל אחד נתמך ותומך, אוהב ואהוב, עוזר ונעזר.  

מאיה פולקמן, 2007

 

(סניף כפר סבא)

כאשר התבקשתי לתאר את חוויותיי ורגשותי על מקום ההתנדבות, הדבר העלה בי המון התלבטויות וחששות. ייתכן ולא אצליח לתאר את המקום כפי שהוא באמת, או שמא אדם אחר אשר ישהה במקום יחוש דבר אחר מהתחושות אשר מלוות אותי במקום. בדבר יש אחריות מרובה, אך כיוון שאני מרגישה שהתוכנית וההתנדבות הם חלק גדול מחיי ושניהם רק תרמו לי, מקווה אני כי בכל דרך בה הציג את המקום תעבור התמונה המלאה והנכונה אודות אנו"ש.
אנו"ש הינו מועדון חברתי עבור נפגעי נפש המתגוררים באזור השרון. החברים, נפגעי הנפש, מגיעים למקום כשלוש פעמים בשבוע, כאשר במקום ישנם חוגים מעניינים, ארוחת ערב ואירועים אחת לכמה זמן. באנו"ש החברים יכולים להעביר את זמנם החופשי באופן איכותי אשר מעודד אותם להיות פעילים עם עצמם ועם חברים נוספים אשר מגיעים למקום. זהו מקום מעולה ליצירת קשרי חברות טובים עבור החברים אשר נתקלים בקושי ביצירת קשרים מחוץ למועדון, כך שלמועדון יש משמעות רבה עבור החברים לטווח הנוכחי ולהמשך דרכם בחיים.
מתוקף תפקידי כמתנדבת אני משמשת כאוזן קשבת לחברים אשר נעזרים בי מדי פעם בבעיותיהם ומשוחחים איתי כחברה. העובדה כי אני יכולה לתמוך באנשים אשר זקוקים לכך מעלה בי סיפוק רב, אני מאד נהנית להיות במקום והזמן שם חולף מבלי שהרגיש.
אני חשה כי מתרחש בי תהליך למידה עקב שהותי במועדון. במקום ישנה הדרכה אחת לשבועיים עם כל המתנדבים, דבר אשר עוזר בהבנת התהליך והלמידה. ניתן לגשת בכל עת לאחראים במקום ולהיעזר בהם ללא כל היסוס. בדומה לתחושות החברים במקום כי אנו"ש הוא בית חם, גם אני כמתנדבת מרגישה זאת, דבר התורם רבות לתחושות הטובות אשר מלוות אותי בשהותי במועדון.

ענבל שקורי, 2006

 

(סניף תל אביב)

נפל בחלקי להעביר השנה חוג בכתיבה יוצרת, דרך הכתיבה והשיחות איתם הם אפשרו לי ללמוד ולהבין את העולם הפנימי שלהם, את הסיפורים האישיים והחוויות, שהם לוקחים איתם ואת היחס שלהם לעצמם ולאחרים.
החברים במועדון מאוד משמעותיים עבורי, במועדון למדתי להסתכל על דברים אחרת, למדתי מהי הקשבה אמיתית, סבלנות ואמפתיה. ההתנסות במועדון אפשרה לי לפתוח אופקים ולעבוד על קבלת האחר מבלי לשפוט אותו. אנוש הינו חלק ממני ואשמח להמשיך בתחום.

דניאל גפן, 2006

 

(סניף רחובות)

אנוש הינה עמותה המטפלת באנשים בכל הגילאים הלוקים במחלות נפש. בסניף רחובות המיקוד הוא במבוגרים בגילאי 20 ומעלה, רובם סכיזופרנים, המגיעים למועדון חברתי לפגוש את חבריהם, ליהנות מפעילויות שונות כמו: ציור, ספורט, משחקים וכד'.
רכזות המועדון הן מירב וקרן, עובדות סוציאליות, שקיבלו אותי בחום ושמחו תמיד להסביר, לייעץ ולעזור.
האווירה מאוד נעימה, אך ישנו חיסרון שצריך לקחת אותו בחשבון לפני הבחירה במקום. מכיוון שהמועדון הינו חברתי, לעיתים מגיעים אנשים מעטים והם אינם ששים לשתף או לדבר על מחלתם, כך שנוצר קשר מעניין אך יחד עם זאת, קשה לספק את הסקרנות.
אנשים שמעדיפים להיות עם ה"חניכים" במועדון מבלי להתעמק במחלותיהם או בעברם יתר על המידה, ימצאו אוירה חמה ומהנה, אהבה מצד החניכים והרכזות כאחד.

מלי לישה, 2005

 

(סניף ראשון לציון)

סכיזופרניה, פרנויה, מניה דפרסיה, אישיות גבולית, דיכאון. המון מילים ומושגים שאנו לומדים במהלך התואר. אנו מסוגלים לדקלם אותם בע"פ. אך הידעתם שישנם גם אנשים בשר ודם מאחורי המושגים??
בעמותת אנוש, למדתי להכיר גם את האנשים שמאחורי המחלה. אנשים כמוני וכמוכם, רק עם הבדל אחד, הם אנשים חולים.
אנשים הזקוקים לחום ואהבה, לתשומת לב, לחיוך, לתמיכה. חייהם לא קלים כלל וכלל.
אני מתנדבת במועדון החברתי של העמותה, בסניף ראשל"צ. המועדון מהווה מקום בו החולים מוצאים אוזן קשבת, עידוד ותמיכה. והמועדון גם מעשיר את חיי הפנאי והקשרים החברתיים שלהם אשר נפגמו כתוצאה מהמחלה.
פעם בשבוע אני נפגשת עם מגוון רחב של אנשים, שלכל אחד סיפור חיים שונה ומיוחד.
אני מעבירה להם פעילויות שונות כמו קריוקי, חידונים, אקטואליה, וכו'. כיד הדמיון הטובה עליי.
עם הזמן, גם פיתחתי קשרים פרטניים יותר, ופגשתי מצבים שהמחישו לי עם מה אנשים אלה מתמודדים יום יום.
ההתנדבות באנוש תרמה לי המון. בראש ובראשונה בפן הלימודי. ישנו הבדל עצום בין ללמוד משהו בתיאוריה לבין לשלב זאת עם לימוד מעשי.
בנוסף, אין יום שלא חזרתי הביתה מאנוש ולא חייכתי. תחושה שקשה להסביר אותה במילים. אין ספק שתקופת השהות שלי באנוש תהיה עימי כל חיי.

אורית מנדלסון, 2004

 

(סניף ראשון לציון)

אנוש - המקום הכי אנושי. מקום ההתנדבות שלי הוא, מועדון אנוש, מועדון חברתי לנפגעי נפש. בו אני מעבירה פעילות חברתית מדי שבוע.
בחרתי במקום זה אחרי שראיתי מספר מקומות אחרים, אך ברגע שהגעתי לאנוש סניף ראשון, בשל קבלת הפנים החמה הן מצד הצוות והן מצד חברי המועדון ידעתי שפה אני נשארת ומתנדבת. אומנם הגעתי רק לראיון ראשוני, אך כבר הרגשתי שייכת למקום. ואותה תחושה של חום ואהבה רק גדלה משבוע לשבוע.
כאשר הגעתי לאנוש סוכם שאני אעביר פעילות חברתית פעם בשבוע אך מהר מאוד הבנתי שזה הרבה יותר מזה. בשלב מסוים הפעילויות הפכו להיות שוליות והחברות והאוזן הקשבת תפסו מקום מרכזי בהתנדבות. החוויה לפגוש קבוצה כזו של אנשים לא תחזור ולא תשכח ממני לעולם.

אפרת בן-דרור, 2004

המשך
מפתן חרמון  פתח
בשנה א' השתתפתי במלגת פר"ח. מלגה בה חנכתי תלמיד בית ספר בכיתה ד'. הרגשתי שזהו נטל ותחושת מועקה בכל יום בו הייתי צריכה להיפגש איתו.

כאשר שמעתי על פרויקט למידה התנסותית התמונה הראשונה שהבזיקה בראשי הייתה כתובת כזאת כמו שאווירונים מטיסים מעל הים: "אוף... עוד פעם חניכת תלמיד/ה?!?!". כן! שוב חניכה, אבל הפעם תלמידה. התחלתי במסע גישוש בנושא והגעתי למפתן "חרמון".  מפתן הינו חטיבה חינוכית לחברה ויצירה. בית חם, בית פתוח ובטוח הנותן הזדמנות שווה לכל נער ונערה למיצוי היכולת האישית הטמונה בהם. "חנוך לנער על פי דרכו". הגעתי לפגישה עם העובדת הסוציאלית איריס קולסקי, יש לומר מפוחדת ובעלת ציפיות שליליות משהו. פגשתי אישה מדהימה, אכפתית, מבינה, דואגת ומקבלת בעיקר. בפגישה הראשונה שלי איתה  היא הכירה לי את החניכה שלי כיום. נערה בת 15.

כאשר פגשתי אותה פתאום הבנתי כמה בן אדם יכול להיות חם ואוהב. בתחילת הקשר שלנו היא ניסתה לבחון אותי, מה שאומר, להלאות אותי בסיפורים קשים אותם חוותה, לראות איך אני מגיבה להם, כך היא בעצם בחנה את גבולותיי. קיבלתי הדרכה מעולה מאיריס, כיצד להתמודד עם הסיפורים והחוויות אותם היא עברה. מקרים לא קלים אותם לא הייתי מדמיינת שיכולים לקרות כאשר אני הייתי בת עשרה. מקרים כמו אלימות מבן זוג, מתח שגובל באלימות בבית, התגלגלות מבחור לבחור, בגרות נפשית שכ"כ לא הולמת נערה כ"כ צעירה.

בתקופה האחרונה הנערה עוברת תקופה לא פשוטה ואני לצידה, בין אם חוסר אמון בגברים, שידול ליחסים אינטימיים, הריון לא רצוי ופתאום אני מוצאת עצמי מכילה ומקשיבה כמו שמעולם לא עשיתי. כמו תיבה גדולה המכילה בתוכה חפצים יקרי ערך, כך הרגשתי כלפיה. אני נמצאת איתה רק כדי להיות איתה – לא מייעצת  ולא נוזפת, , אני שם: גוף ונפש, ואני אוהבת את ההרגשה.

שלא כמו בחניכת התלמיד מפרויקט פר"ח, עם שירלי אני מוקירה כל רגע, נחשפת לעולמות חדשים, פוגשת ראיית עולם חדשה, רואה עצמי בה לעיתים. נערה שכל כך אוהבת וכל כך זקוקה לאהבה ללא תנאי. ההתמודדות קשה, מעיקה לפעמים. איך לעזאזל אסביר לנערה שבחורים מנצלים אותה? איך אסביר לה שעליה לשמור על כבודה? אלה שאלות איתם אני מתחבטת בכל פגישה שלנו. עדיין אין תשובה חד משמעית ואינני בטוחה אם אכן יש.

טל הראל, 2007

המשך
בית איזי שפירא  פתח
בית אחד שמהווה את כל עולמו של הילד. ככה אפשר לתאר את ההרגשה והתחושה שמקבלים בבית איזי שפירא. בית איזי שפירא מהווה מסגרת יום לילדים עם נכויות התפתחויות. הנחת היסוד של המקום היא שלכל ילד מגיעה הזכות להזדמנות לתמיכה, חינוך וטיפול באיכות גבוהה. מהרגע שהילד נכנס למרכז בבוקר, ועד הרגע שהוא יוצא מהשער בסוף היום הוא חלק ממשפחה אוהבת, עם צוות גננות ומטפלות מסורות ומקצועיות. הוא מקבל יחס אישי ומקצועי, נהנה משרותי המרכז כמו- הידרותראפיה, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה וכו'.

אני מתנדבת במרכז דה- לו, זהו מרכז יום לילדים בגיל הרך. בגן שלי יש ילדים בגילאי 2-4 שנים, עם נכויות שונות כמו אוטיזם, שיתוק מוחין, תסמונת דאון ואחרים שעדין לא הובחנו. לכל ילד יש פעילות המותאמת לצרכיו האינדיבידואלים. ישנם ילדים שמתקשרים עם הסביבה ואחרים שלא, כאלה שמסוגלים לעמוד וללכת בכוחות עצמם ואחרים שצריכים תמיכה.

כל ילד הוא שונה ומיוחד בפני עצמו. תפקידי כמתנדבת הוא להיות לצד הילדים ולגרום להם להיות מאושרים ולחייך, להיות כמו מטפלת עבורם, אחות גדולה, חברה, העיקר להיות. הילדים הקטנים אוהבים לשחק ולצחוק כמו כל ילד, כמו כולנו, להם פשוט קשה לבקש.

אני מגיעה לשם פעם בשבוע, והאושר והסיפוק שנשאר בי מהזיכרון של הצחוק המתגלגל, החיוך שעלה על פניהם, או הנשיקה והחיבוק שקיבלתי מהם מלווה אותי כל השבוע. בנוסף, אני חלק מצוות של נשים מדהימות, מלאות עוצמה סבלנות וסובלנות, אוהבות ואכפתיות, שנותנות מעצמן המון ומהוות עבורי מושא להערצה. כחלק מהצוות המסור בגן אני גם מאכילה ומנקה אותם, משחקת איתם, ומנסה לעזור להם להתקדם ולהתפתח.התקדמות הילדים היא איטית, ולעיתים מזערית. האמונה של איזי שפירא, ושלי כמתנדבת במרכז, היא שעם הרבה השקעה, אמונה ורצון- הכול אפשרי.

נטלי קטסטר, 2007

 

בית איזי שפירא מעניק מסגרת טיפולית ולימודית לילדים עם בעיות התפתחותיות ו/או פיגור. מידי יום מגיעים הילדים לגנים ולכיתות וזוכים ליחס אישי ולאהבה גדולה של הצוות המטפל.
כבר יותר מחצי שנה שאנו מתנדבות באיזי שפירא, אחת מאיתנו בגן לילדים בגילאי שנתיים עד ארבע שנים והאחרת ב"כיתה הגנית" לילדים מגיל חמש עד שבע. כבר בביקור הראשון קשה היה להתעלם מתחושת הביתיות במקום ומן ההערכה הרבה למתנדבים. הגננות והמטפלות דואגות שוב ושוב לבדוק עד כמה התאקלם המתנדב והן תמיד שם בשביל לענות על כל שאלה. בנוסף, מארגן בית איזי שפירא ימי מתנדבים רבים וכן הרצאות מעניינות בתחום בנושאים כגון לימוד שפת הסימנים (שכן ילדים רבים הם לקויי שמיעה), שיטות טיפול מסוימות וכו'. השילוב בין היחס האישי לבין ההיבט המקצועי-לימודי עזרו לנו בהסתגלות ובמציאת מקומנו בגן או בכיתה. חשוב מאוד להזכיר גם את הקושי בעבודה עם ילדים פגועים מדובר בילדים שזקוקים לתשומת לב רבה ולא תמיד מסוגלים לתת אותה בחזרה, אבל לקבל מהם חיוך גדול או להיות עדים להתקדמות (גם אם היא קטנה מאוד) בתהליך הלימודי שלהם - אלו מעניקים סיפוק ואושר אדיר. 

אורית נאור וחגית ארז, 2005

 

"חשוב יותר למצוא דרך שתקשר בין העולם החיצוני לעולמו הנפשי של האדם מאשר לגלות דרך חדשה למזרח הודו" (שלמה מימון)
מה שהחל דרכו בבית קטן בהרצליה, המשרת 16 ילדים עם פיגור שכלי, היה תחילתו של מה שידוע כיום כ"בית איזי שפירא". בית איזי שפירא הנו מרכז טיפולי יומי ללא מטרות רווח המספק תחת קורת גג אחת שירותים חינוכיים ושיקומיים נרחבים לילדים ולמבוגרים בעלי נכויות התפתחותיות. המרכז פועל מתוך אמונה כי לכל ילד עם צרכים מיוחדים יש זכות לסיכוי שווה למצות את מלוא יכולתו וכישוריו במסגרת משפחתו וקהילתו. בחרתי להתנדב במל"מ (מרכז לחינוך מיוחד) שהנו מסגרת בית- ספרית לילדים בגילאי 4-12 עם פיגור שכלי בינוני עד קשה. ההתנדבות במקום כוללת הן עבודה פרטנית מאתגרת והן פעילויות קבוצתיות מגוונות.
בקיצור... לבית שופע האהבה הזה כולכם מוזמנים, בו כל "דיירי המקום" פשוט מדהימים: צוות עובדי המקום יותר ממרשים, כאנשי מקצוע ואף יותר כאנשים,
אשר את המאווים והתחושות של הקטנים הם תמיד חשים וללא לאות במלוא המרץ ביעילות חפצים להגשים, המתנדבים הערכה וסיפוק רב מרגישים והקטנים הכובשים כל פעם מחדש מרגשים.
אז מה שהחל כהענקת מסגרת תומכת, פינה חמה- הפך לבית מופלא, ממש חממה!

קארין שקד, 2004

 

בית איזי שפירא הוא מסגרת-יום לילדים בעלי בעיות התפתחות שונות בגילאי 12-0.  בחרתי להתנדב במרכז לחינוך מיוחד (מל"מ) בכיתה של ילדים בוגרים (10-8) בעלי פיגור שכלי.
ההתנדבות שלי כוללת הן עבודה פרטנית עם כמה מהילדים והן פעילויות קבוצתיות.
העבודה עם הילדים מרתקת ומאתגרת ואפשרה לי למוד המון בנושא פיגור שכלי.
צוות המקום מקסים, חם ואוהב ומאוד מאוד מעריך את עבודת המתנדבים הרבים המגיעים למקום.

דגנית משה, 2001

המשך
בית הנוער "קדימה"  פתח

(פתח תקווה)

בתי הנוער קדימה הוקמו על מנת לעזור לילדים ממשפחות המוגדרות כמשפחות מצוקה. הם מופנים אל בית הנוער ממחלקת הרווחה בעיר בה הם גרים, ושם הצוות מאפשר להם גידול שונה ממה שהיו זוכים לו בבית. הילדים לומדים בכיתות ג'-ו', מגיעים אל בית הנוער ישר אחרי בית ספר. עד השעה 19:00 הם מקבלים ארוחה חמה, עזרה בשיעורי הבית, ומועברים להם תכנים חינוכיים.  בחלק מהימים מגיעים מתנדבים ומעבירים להם חוגים (קפואירה, אוריגאמי, אירובי, גינון ועוד). מספר פעמים בשנה הילדים נוסעים לסרט, הצגה או פעילות אחרת. בחגים וחופשים בית הנוער פתוח מ 10-00 עד 16:00 ומתפקד כקייטנה לאותם הילדים. לכל שכבה יש מדריכה שהיא בת שירות שאחראית עליהם.

בבית הנוער הילדים זוכים להזדמנות, שלא הייתה ניתנת להם אם הם היו ממשיכים לגור בבית. המשפחות של חלק גדול מהילדים עלו מאתיופיה, אחרים בעלי מצב כלכלי קשה בבית, חלקם סובלים מאלימות בבית, או גידול לא תקין של הוריהם, בית הנוער מאפשר להם סביבה קבועה, תומכת, אוהבת ומחבקת. בלי בית הנוער העתיד של הילדים היה נראה אחרת לגמרי. בית הנוער בעצם מהווה מקום ביניים בין הגידול בבית ובין שליחת הילדים לפנימייה, הילדים עדין גדלים עם ההורים אך מחונכים גם במסגרת שיש עליה פיקוח מטעם גורמי הרווחה.

במשך השנה האחרונה אני חונכת 2 ילדים, החניכה התחילה כעזרה בשיעורי הבית אך עם הזמן עם אחד הילדים, נוצר קשר אישי, מיוחד ומשמעותי מאוד עבור הילד ועבורי. הקשר שנוצר נתן לי המון סיפוק והרגשת שייכות, בית הנוער אפשר שזה יקרה ופה בעצם הגדולה שלו- שהמתנדבים מקבלים לא פחות מהילדים.

בילי נוימן, 2007

המשך
גן "רעות"  פתח
הבחירה לעבוד בגן עם ילדים בעלי הפרעת תקשורת ראשונית (אוטיזם), לא הייתה קלה. ידעתי שההיחשפות לעולם זה טומנת בחובה דברים קשים והייתי מלאת חששות. לאחר לבטים רבים החלטתי, שלמרות הקושי הצפוי אני רוצה להכיר עולם זה.

הפעם הראשונה בה הגעתי לגן הילדים זכורה לי במיוחד: זה היה יום שישי, מצאתי עצמי עומדת מול שער הגן, חוששת ומתרגשת מן הצפוי להיגלות לי מעבר לדלת הסגורה. חששתי מהעובדה שאני מגיעה חסרת ניסיון לתחום כל כך חדש ומורכב ושלא אהיה די מקצועית להתמודד עם הצפוי לי. למזלי, צוות הגן קיבל אותי בזרועות פתוחות. אני לומדת הרבה מהגננות המגלות הרבה מקצועיות בעבודתן, מהפסיכולוגית המנחה אותי לאורך הדרך ומהסייעות העובדות במסירות ובאהבה רבה עם הילדים.

בגן זה לומדים  ילדים בעלי רמות תפקוד שונות ואני, בין היתר, מלווה את אחד הילדים שהוא בעל רמה תפקודית גבוהה יותר, להשתלבות במסגרת חינוכית רגילה. כל התקדמות ולו הקטנה ביותר בקרב הילדים בגן, גורמת לי להתרגש כל פעם מחדש. אני נדהמת מן השינויים החלים בהם מדי שבוע: אם זו מילה חדשה שהם למדו לבטא ואם זו תגובה שלא הייתה קיימת קודם לכן. אלו הן נקודות האור שלי.

החששות שליוו אותי ביום הראשון התפוגגו כבר מזמן והיום, כשאני מגיעה לגן אני חשה שייכת, בזכות הילדים המקבלים אותי בשמחה ובאהבה ובזכות הצוות המעריך והתומך. אין לי ספק שככל שאני תורמת, אני מוצאת את עצמי נתרמת פי כמה הן מקצועית והן רגשית.

אורלי ברן, 2008

המשך
בית חולים שלוותה  פתח
האמת היא שזה מצחיק, אני מוצאת את עצמי כבר כמה דקות בוהה במקלדת מחכה שתיצור מילים בכוחות עצמה, אולי בכוח המחשבה (בטח אורי גלר כבר עובד על זה..), כנראה שרק הרעיון לנסות לתמצת בכמה שורות את החוויה ושמה שלוותה נתפס בעייני מוזר, זה הרי עולם ומלואו.

מבחינה טכנית, ההתנסות מציעה מכל טוב: העברת פעילויות מועדון, חניכה של ילד באופן אישי, דינאמיקה קבוצתית בפורומים שונים, סמינר קליני, ארגון אירועים לילדים והשתתפות בישיבות הצוות הטיפולי. זהו ללא ספק תהליך עמוס וגדוש שמציף אותי ונמצא איתי בעצם כל הזמן, והדבר המשמעותי ביותר במהלכו עבורי, הוא העבודה העצמית. ההתנסויות הרבות מעמידות אותי בפני סיטואציות אינספור, חלקן כרובן חדשות ולא פשוטות, ובעצם דורשות ממני לדרוש יותר מעצמי, לאתגר את עצמי כל הזמן, לעמוד בפני הפחדים והקשיים, לפשוט מסיכות, להתעקש על עצמי. אם אני מתבוננת בחצי הדרך שעברתי שם עד כה, וחושבת על ההתחלה, אני יכולה לראות את ההתפתחות שלי, את הגדילה. אני זוכרת שהגעתי למקום לראשונה לסיור היכרות, פעם ראשונה בבית חולים פסיכיאטרי, מחלקה סגורה, אחד הילדים הלך אחרינו כל הסיור ומלמל מילים לא ברורות, ילדים בפיג'מות של בית חולים חולפים על פנינו, ניגשים לקחת תרופות, חלקם צועקים, חלקם שפופים. חשבתי איך בגילם אני שיחקתי בברבי ורכבתי על אופניים וכמה שזה לא הגיוני. ובכל זאת יצאתי לדרך, ועוד ברעש וצלצולים. לא באמת הבנתי. גם היום אני לא מבינה, ועדיין מרגישה שזו חוויה סוריאליסטית משהו, הרעש כבר נדם והצלצולים

פסקו ואני מעכלת לאט ובעדינות את החוויה הגדושה, מלאת חוסר האונים, חוסר הוודאות  שהמקום מעניק לי. ולומדת כל הזמן. לומדת איך ליצור קשר ואיך לגשת ולעיתים גם איך להיפרד, איך להתעסק פחות ב"לעשות" ויותר ב"להיות", איך להקשיב בלי למהר לייעץ ולפתור, איך לקבל את זה שהתפקיד שלי במחלקה הוא לעזור בדרכים אחרות שהן לא לרפא אך עדיין משמעותיות למדיי, איך להתגבר על הקושי ולדבר בקבוצה של עשרים סטודנטים על מה שאני מרגישה ועל מה שקשה לי, איך לכתוב את דברים אלו ממש.

חוויה שנשארת איתי היא החניכה האישית, ילד מקסים שחנכתי במשך שלושה חודשים ולא מזמן השתחרר, שבא מרקע לא פשוט ונפתח בפניי, ובכך אפשר לי לפתח איתו קשר, להיכנס לתוך עולמו המורכב ובכך להרגיש מחוברת אליו כמו גם למחלקה ואני מודה לו על כך.

אני לומדת הרבה על עולם הפסיכולוגיה, פסיכיאטריה, תחומים ומושגים שלא ידעתי עליהם, ו"זוכה" להצצה על איך הדברים גם מתנהלים בפועל ולא רק על הנייר. ויש דברים שאני לא מבינה או לא מסכימה איתם, ויש דברים שמפתיעים אותי לטובה, כך או כך לא יכולתי ללמוד עליהם בשום מקום אחר.

המסע שלי בשלוותה עומד בשלב זה על אמצע הדרך וכך גם המסע שלי אל תוך עצמי, שק החוויות, ההתנסויות והמיומנויות החדשות מתנפח מרגע לרגע, הגלגלים בראשי לא מוצאים מנוח, העצמי דוחף עצמו קדימה ללא הרף, כל זאת והמחשבה שיש לי חלק, אפילו קטן למשך שעות ספורות ביום, בחיוך של הילדים, עושים לי טוב.

איה הלפרין, 2007

 

בפעם הראשונה שנכנסתי למקום, ששמו כבר מרתיע, מפחיד ומלחיץ, "התאהבתי" לפתע. לא נרתעתי כפי שציפיתי ולחץ לא היה אחד מתחושותיי, אלא ההיפך הוא הנכון. התהלכתי בשבילי בית החולים בתחושה שאני מתהלכת בקיבוץ המלא בירק, פרחים, הרגשה כ"כ נעימה ואפילו רגועה.

הגעתי לדלת הסגורה וחיכיתי שיפתחו לי את הדלת אל הלא הנודע, נכנסתי פנימה ובין רגע ראיתי כמה חיוכים מופנים כלפיי מהמטופלים. התבלבלתי לרגע, האם אני נמצאת בקייטנת קיץ (כי הביקור הראשון שלי במחלקה היה באוגוסט) או שאני באמת נמצאת בבית חולים פסיכיאטרי. עוד לא הבנתי וקלטתי היכן אני עומדת. מצאתי את עצמי יושבת באחד המשרדים או חדרי הטיפול, ושמעתי את כל אשר מצפה לי השנה, כמות השעות שאני צריכה להשקיע על מנת להיות חלק מהמחלקה, נלחצתי מהדרישות העומדות לפניי אך עבורי התשובה הייתה חיובית, שזהו מקומי להתנדב עוד מהרגע שנכנסתי בשער הירוק והגדול.

המחלקה מציעה דבר מדהים שנקרא חונכות הכוונה, אחד המאושפזים ואני נפגשים אחת לשבוע, אני לומדת על עצמי מהשיחות עם החניך, לומדת להקשיב, להיות במקום בשביל האחר כדי שלחניך תהיה הזדמנות לדבר, לספר ולשתף. התברר לי שהחוויה הזאת יכולה להוציא ממני ומהחניך המון כנות.

בנוסף, אני מעבירה פעילות במועדון חברתי פעם בשבוע, עוברת דינאמיקה קבוצתית על מנת שיהיה לי את המקום לבטא את החוויות, קשיים והתרגשויות שלי ולבסוף, באתי ללמוד ומצאתי את המקום בו אני לומדת לא רק בתיאוריה ולא קוראת רק מהדפים, אלא אני לומדת באמצעות הסמינר קליני ששלוותה מציעה לי. כל הלימודים האלו על תרופות, פסיכופתולוגיה וכו'. אני מיישמת אותם במציאות, אני רואה את הנלמד לא רק דרך הספר אלא, בצורה מוחשית, אמיתית שלפתע התיאוריה נראית לי כל כך קלה.

בשבילי שלוותה זהו מסע בעולם חדש מאתגר, מלמד, משכיל ולא רק בתיאוריה או חומר לימודי. אלא מלמד על עצמי, מי אני. זהו מסע של פעם בחיים והיום היה לי את המזל והיכולת לתפוס אותו ולהפליג אותו אל עולם מיוחד ושונה. לא מסתירה שקשה ולעיתים הדמעות חונקות את גרוני ובא לי לזעוק על אותם המראות הקשים. אך, כשאני כותבת על דף זה כרגע אני מחויכת ומתארת את המחלקה במוחי ואני מבינה עד כמה המחלקה היא בליבי ושם הוא מקומי.

חניתה סגינר, 2007

 

שלוותה הוד השרון בית חולים לחולי נפש. ההתנדבות עצמה היא במחלקת נוער גילאים 12 עד 18. בתוך המחלקה ישנם מטופלים אשר עבורם זו מחלקה פתוחה. באים בבוקר ובצהרים חוזרים הביתה, או כאלה שסגורים בתוך המחלקה ואינם יוצאים עד לשיפור במצבם.
שלוותה, זה מקום נפלא להתנדב בו, לאלה הרואים את עצמם ממשיכים בלימודיהם בתחום הפסיכולוגיה. בתוך מחלקת נוער אנו פוגשים בכל אותן המחלות שנלמדות בקורסים כמו: האדם מושגים ופרשנות, למידה התפתחות וחיברות וכך פוגשים את החומר הנלמד הלכה למעשה.
מעבר לכך, הפעילות עם הילדים כוללת:
פעילות במועדון של הילדים- כל סטודנט מתנדב ביום מסוים אחרי הצהריים ומעביר פעילות מסוימת במועדון- כשעתיים.
חונכות אישית- כל סטודנט מקבל מטופל אחד, שהוא אחראי לחנוך אותו, להיות איתו בקשר אישי כשעה בשבוע.
ישנה גם פעילות דינמיקה לכל הסטודנטים המתנדבים [שרובם מאוניברסיטת ת"א שנה ג שעושים זאת במסגרת לימודי השדה שלהם] שבה מדברים על הפעילויות שלהם במועדון ובחונכות ומתייעצים עם הפסיכולוגים האחראים על ההתנדבות שלנו.
בנוסף, ישנו גם סמינר לסטודנטים. הסמינר חושף את הסטודנטים להרבה מאוד ידע חדש וכך ניתן ללמוד על תחומים כמו: תרפיה באומנות/ תרפיה במוסיקה/ בבע"ח/ ריפוי בעיסוק ועוד. הדינמיקה והסמינר הם כ- שעתיים.
אני מרגישה כי שלוותה תורם לי רבות וחושף אותי לדברים חדשים ומרתקים. מנהלי הפרויקט בשלוותה נותנים מקום מרכזי לסטודנטים בפעילויות ובמחלקה, יחס חם ותמיד עוזרים אם מתעוררת בעיה כלשהי.

יעל אסף, 2004

 

"החיים הם הלוואה שיום אחד נאלץ להחזירה בתוספת ריבית. והריבית היא לעשות את העולם מעט טוב יותר מן העולם שאליו נכנסנו"  אליעזר  ד. יפה
אני מתנדבת שם במשך 6 שעות בשבוע, כאשר ההתנדבות כוללת בתוכה שלוש שעות של פעילות חברתית עם הילדים, שעה דינמיקה, שעה של סמינר מרתק שבו לומדים בין היתר על תחומים רבים בטיפול ושעה של חונכות אישית של אחד המטופלים.
החוויה שם מדהימה, יחס הצוות הוא חם  והסיפוק הוא עצום-ממליצה בחום!!!

דנה נחמיאס, 2002

 

אופי ההתנדבות כולל פגישה של פעמיים בשבוע האורכת כשעתיים. בנוסף לכך, פעם בשבוע מתקיימות ישיבות צוות עם הפסיכולוגים המטפלים. ראוי לציין כי הישיבות מעשירות ביותר. כמו כן מתקיימת פגישה של שעה עם הפסיכולוגית המטפלת והדיאטנית.
הפעילות אותה אני מבצעת עם הילדה מאד מגוונת וכוללת: אכילה, הליכה בים, טיולים רגליים ועוד.
אני מוצאת כי ההתנדבות מקנה לי אחריות ומציגה בפני סיטואציה בה לא התנסיתי לפני. אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי.

דברת שידורסקי, 2002

המשך