חפש

האח הגדול ואנחנו

 

המתח, השערוריות, הטוקבקים, האצבע הקלה לשליחת SMS, ההדחות וההכתרות. האח הגדול חזר להיות חלק בלתי נפרד מסדר היום שלנו. עכשיו נותר רק לברר למה

שובו של "האח הגדול" למסכינו מבשר על שובה של היסטריית הריאליטי בארץ הקודש. כבר עכשיו כמעט כולנו מדקלמים את שמות המתמודדים, מציירים קווי אופי לכל אחד ואחת מהם, שונאים, אוהבים, מתרגזים - ובעיקר מרגישים. אירועי האתמול הופכים לשיחת היום בפינת הקפה בעבודה, הכוכבים מופיעים על כפולות עמודים במוספי העיתונים, טוקבקים יורים בהם חיצים.

וכמובן, איך לא, היסטריית האח משתלבת מצוין עם היסטריית הפייסבוק והסלולר ויוצרת באז אדיר ברשתות החברתיות.

ה-DNA של המאה ה-21

אז מה יש בהן, בתוכניות הריאליטי, שממכר אותנו כל כך? למה אנחנו עלולים לבטל פגישה עם חבר לטובת פרק ההדחה? ומדוע אנחנו מוכנים לשלם כסף מדי חודש כדי לצפות בחייהם של אנשים כלואים בתוך בית - האם מדובר בכוח שניתן לנו כצופים לחרוץ גורלות, או שמא היינו מוכנים לראות את עצמנו במקומם?

לדברי ד"ר דוד גורביץ, ראש המסלול למדיה ותרבות פופולארית בבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למינהל, "ז'אנר הריאליטי מקיים את כל חוקי המשיכה שלנו כצופים הצמאים להתרחשויות: חיי אנשים תחת זכוכית מגדלת, תסריטי משימות המביאים להתנגשויות ויוצרים סיפור מעניין, אלמנט ההדחה, הזדהות עם דמויות או סלידה מהן וכמובן - הפרס הגדול שמשמעותו כסף, תהילה ופרסום.

"חוקי המשיכה הללו הם היסודות של כל תוכניות הריאליטי ולא משנה אם מדובר ב'מאסטר שף', 'רוקדים עם כוכבים', 'האח הגדול', 'הישרדות' או 'לרדת בגדול'. הקהל אוהב שיש לו זכות הצבעה והשפעה אמיתית להטיית תוצאות, ותוכניות ריאליטי מקיימות את ההבטחה הזו".

חשבתם פעם מה היה קורה לו היה מתקיים פורמט בנוסח 'האח הגדול' בתקופות קדומות יותר? סביר להניח שהיינו משתעממים במהרה.

ד"ר גורביץ גורס כי ההתמכרות שלנו לריאליטי טבועה ב-DNA של התקופה, כלומר במאה ה-21. הריאליטי לדבריו "משקף בפנינו את התיאוריה של המשטר הקפיטליסטי באופן ברור: מצלמות המעקב מנציחות בשידור חי את תאוות הבצע, הניצחון מול ההפסד, היכולת לנהל צוותים, תככים הנרקמים חדשות לבקרים ובעיקר העובדה שהמשתתפים יעשו הכל, אבל ממש הכל, כדי לזכות בכסף.

"מה שמוביל לכך שאין שום אינטימיות או פרטיות זולת המצלמה, שכן מדובר באינטימיות מוחצנת המקובלת על המשתתף, לכן דווקא בנוכחות מצלמה - הוא מרגיש הכי בטוח".

ככה זה התחיל

באופן לא מפתיע, שורשי הריאליטי מצויים בארה"ב: אי שם בשנת 1992 השיק ערוץ המוזיקה MTV תוכנית ראשונה מסוגה שתיעדה במצלמות קבוצת צעירים החיים כולם באותו בית. מזכיר לכם משהו?

לדברי ד"ר עלינא ברנשטיין, מומחית לטלוויזיה בריטית ומרצה על ז'אנרים טלוויזיוניים בבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למינהל, "תור הזהב" של תוכניות הריאליטי טמון בעשור הראשון של שנות ה-2000. לדבריה, "עם צמיחת הרייטינג גילו קברניטי הרשתות האמריקניות כי יש להן פה תרנגולת שמטילה ביצי זהב: עלות ההפקה של תוכנית ריאליטי נמוכה משמעותית מעלות הפקת פרק אחד של קומדיית מצבים (סיטקום).

"זאת ועוד, דרישות השכר המוגזמות מצד כוכבי הסדרות ושביתות תסריטאים למיניהן הביאו לצמיחה ברורה בשוק הריאליטי. להבדיל מסיטקומים, כאן בריאליטי - התוכנית היא זו שיוצרת את הכוכב ולא להיפך".

מנגד, מציינת ד"ר ברנשטיין, תוכניות ריאליטי הן מוצר צפייה חד פעמי. בעוד צופים רוכשים מארזי סיטקומים של עונות שידור קודמות, כאן השידור החי הוא שיא ההתרחשות בתוכנית ובו ברגע נרשמת צפיית שיא חד פעמית. 

זול, קליל ומהיר

לא כולם אוהבים להודות שהם צופים בתוכניות ריאליטי. יש כאלה הצופים בסתר, יש מכורים הדואגים לצייץ בחשבון הטוויטר או לפרסם סטאטוסים שנונים בדף הפייסבוק, ויש היוצאים חוצץ נגד התופעה כולה. ד"ר ברנשטיין מציינת כי מדובר בתופעה ידועה: בדומה לשעשועונים של שנות ה-80, כך גם ז'אנר הריאליטי מושמץ במיוחד ומזוהה עם מעמד הביניים המחפש בידור זול, קליל ומהיר.

לדבריה, בשנים האחרונות נוצר בארה"ב תמהיל תוכניות בעייתי הנוטה באופן ברור לטובת הריאליטי. כמות התקציבים שהופנו לטובת פיתוח סדרות מקור הלכה ופחתה, והתוצאה הייתה שהצופים האמריקאיים הראו סימני עייפות. אמנם לאחרונה חלה רגיעה קלה בקצב הפקות הריאליטי בארה"ב, אך עדיין מוקדם להספיד את הז'אנר.

שקט, מצלמים

סביר להניח שאם צפיתם באחת מתוכניות הריאליטי חלפה בראשכם המחשבה: "אילו גם אני הייתי שם עכשיו..." וייתכן שתהיתם מה דרוש כדי להשתתף בתוכנית כזו. 

מיקי פלד, בוגרת בית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למינהל, עובדת כאשת תוכן ומלהקת בתעשיית הטלוויזיה מזה 7 שנים. לאור ניסיונה בליהוק לתוכניות רבות,  ביניהן גם מבחר תוכניות ריאליטי, מסבירה פלד כי בחירת משתתף בתוכנית היא עניין של אינטואיציה נכונה מצד המלהקים.

"זה מתחיל מתחקיר וראיון מעמיקים שבהם המשתתף נשאל המון שאלות, ביניהן גם שאלות אינטימיות דוגמת הפעם האחרונה שעשה סקס או מה הסטייה הכי מוזרה ועוד. כמובן שאנחנו שואלים שאלות כאלו בכוונה - אם הוא מאד ביישן וסגור, סביר להניח שהוא 'לא יספק את הסחורה'.

"לעומת זאת, במידה ומדובר במישהו שמנדב המון מידע כבר נדע להבחין אם אלו גוזמאות מכוונות או שהוא מדבר בכנות".

העניין האמיתי שיוצרים משתתפי התוכנית נובע לדברי פלד, מקונפליקטים פנימיים שעולים וצפים במהלך השידור - גם כאלה שלעיתים המשתתפים עצמם כלל אינם מודעים להם. תפקיד המשימות בריאליטי הוא לייצר ניצוצות בין המתמודדים, לעמת אותם בזמן אמת עם פחדים או בעיות אישיות, להפיק מהם תגובות אמיתיות ולראות כיצד הם מגיעים לפיתרון.

15 דקות של תהילה

המשתתפים הפוטנציאליים בתוכניות ריאליטי מחולקים לשתי קבוצות. לקבוצה הראשונה משתייכים אלה המעוניינים להיחשף, להצטלם, להתפרסם ולזכות ב-15 דקות התהילה. משתתפים כאלה ינסו להשתחל לכל תוכנית ריאליטי ולא משנה מה אופייה.

לקבוצה השנייה משתייכים משתתפים המעוניינים לפתור בעיות אישיות קבל עם ורייטינג. אלה הגיעו למבוי סתום בחייהם (דוגמת משתתפי "סופר נני") והם רוצים לפתור את המשבר אחת ולתמיד - גם במחיר של חשיפה מלאה ואינטימית. אם יהפכו אחר כך לסלבריטאים, זה יכול להיות נחמד - אך לא לשם כך הם משתתפים. עבורם, מדובר קודם כל בשליחות משפחתית.

בכל מקרה, אם שקלתם לנסות להתקבל לאחת התוכניות כדאי לדעת כבר עכשיו שתוכניות הריאליטי לא מוכנות לקחת אחריות על גורל המשתתפים. בטרם תנצחו בתוכנית או שמא תודחו באחד הפרקים - תיאלצו לעבור שיחה ארוכה עם פסיכולוג.

השיחה תבהיר לכם ולמפיקי התוכנית עד כמה אתם באמת מסוגלים להתמודד עם החשיפה והאם לא תגרמו לעצמכם נזק מיותר דוגמת משתתף פרויקט Y משנת 2003, יוגב ברזילי שהתאבד ב- 2008.

 טוב או רע?

שאלת מיליון הדולר נותרה בעינה - האם תוכניות ריאליטי "מקלקלות" את הצופים? איזו תועלת אנו מפיקים מצפייה בבעיותיהם האישיות של המשתתפים?

ד"ר עלינא ברנשטיין מסבירה שהיתרון בתוכניות ריאליטי טמון ברבדים עמוקים יותר. לדבריה, בזכות פריחת הז'אנר אנו זוכים להכיר אנשים שמציגים צדדים אחרים מעבר לסטריאוטיפ הצפוי מהם. לדבריה, בתוכניות ריאליטי ניתנת לנו ההזדמנות לראות אותם באופן פחות סטריאוטיפי. נוצרת כאן הזדמנות לחוות את המשתתפים שלא מפרי עטו של תסריטאי.

"חשיפת הבעיות לנגד עיני כל העולם עשויה להביא לפתרון בעיות בקרב הצופים בבית" מוסיפה ד"ר ברנשטיין. "צפייה בתוכניות ריאליטי דוגמת "סופר נני" יכולה לעזור להורים או לכל הפחות לחשוף אותם לעובדה שהם לא לבד בהתמודדות עם הילדים, שיש התנהגויות שלא תעלנה על הדעת וגם ושקיימים אנשים שאפשר להתייעץ איתם בנושאים כאלה".

לעומת הגישה הסוציולוגית של ד"ר ברנשטיין, מיקי פלד מציגה גישה שונה. לדבריה, "אין פרסום שלילי. גם הדמויות הכי מגוחכות או מוזרות מוצאות אהדה בקרב הצופים. בנוסף, אנחנו כצופים מגלים שגם משתתפים שנראו רעים או מניפולטיביים, הם בעצם רק בני אדם ולכן אנחנו מגלים כלפיהם חמלה".

וקיים עוד ממד חשוב, שאולי נסתר מעיני הצופים: הממד החברתי. לדברי ד"ר דוד גורביץ, הריאליטי מייצר עבורנו, הצופים, מראה המשקפת לצופה את המציאות החברתית. "החברה שלנו היא חברה אלימה, כוחנית ומתלהמת. תוכניות ריאליטי מטיחות את כל הרפש הזה ישר לפרצוף, והצופה הנבון מקבל תמונה מאד מרירה ואמיתית על המתרחש בחברה הישראלית".