צמיחתה והתפתחותה של המכללה למינהל

קמפוס המכללה למינהל היסטוריה

החזון
"אם תרצו אין זו אגדה", אמירתו המפורסמת של הרצל חוזה המדינה, הפכה שנים לא רבות אחר כך לאימרה שאימץ דב יוהנס, ניצול שואה, והיא שהובילה אותו בעת הקמת המוסד האקדמי המכללה למינהל.
דב יוהנס, 1914-2014, מייסד ומפתח רשת החינוך של הסתדרות הפקידים, שהפכה ברבות הימים למדרשה למינהל ולאחר מכן למכללה למינהל המוכרת לכולם כיום, נולד בקרקוב שבפולין. יוהנס היה חניך ומדריך בתנועת נוער, פעיל במחתרת הציונית במלחמת העולם השנייה, פעיל עלייה מטעם הסוכנות ופעיל ציבור מטעם ועד היהודים בקרקוב. מסכת חייו העשירה, תחומי הלימוד והעשייה המגוונים בהם בחר, מסבירים את החשיבות הרבה שייחס למינהל, לחינוך ולהשכלה.
לתפיסתו של יוהנס, המכללה כמוסד אקדמי חייבת להיות מעורבת בעשייה למען החברה, לדאוג לחינוכו ולתרבותו של הסטודנט, לפעול לעיצוב אישיותו המקצועית וכן להנהיג שיטות הוראה מתקדמות.
בראיון איתו שנערך ב-2008 אמר יוהנס בהתייחסו להקמת מוסד להשכלה גבוהה במסגרת איגוד מקצועי: "אני רואה בכך מעשה יחיד במינו שלא היה מצליח לולא עצם כוחו של הרעיון, נחישות המגשימים והחיבור בין הסתדרות הפקידים שהעניקה מסגרת ציבורית תומכת, לבין תרומתם של אנשי הקהילה האקדמית ובכירי המשק והמינהל הציבורי".

הקמת המדרשה
בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 חל שינוי בחשיבה ובגישה למקומו של החינוך בחברה. בשנים אלה התגבשה הדעה כי החינוך אינו תהליך חד פעמי ומוגדר בחייו של האדם, אלא זהו  תהליך הנמשך כל החיים, עם הפסקות קצרות. במסגרת תהליך זה, שואב האדם ידע נרכש במקביל ליצירה ועשייה. בנוסף, התפתחות המדע והטכנולוגיה והצפת המידע שבאה בעקבותיה, החישה בצורה מדהימה את תהליך ההתיישנות באוצר הידע של האדם. חידושי האתמול התיישנו בין לילה ואלה שלא טרחו להתעדכן נשארו מאחור. תמורות אלה חדרו גם לחברה הישראלית ונתנו את אותותיהן במערכות ההשתלמות של עובדי המינהל והמשרד. אם עד תחילת שנות ה-60 התרכזו ההכשרות בעיקר בהשתלמויות עובדים ברמות התחלתיות ובינוניות, הרי שמאותו פרק זמן ואילך הורגש צורך לייצר השתלמות ברמות הגבוהות יותר. לשם כך, יזם יוהנס את הקמת המידרשה  למינהל אשר באה לתת מענה לבעיה הקיימת בדרגים הגבוהים, שבהם התיישנות הידע היתה מהירה. בנוסף, מטרת הקמת המידרשה  היתה להתמודד גם עם השמרנות המקצועית: עימותים בין מנהלים שמרניים לבין עובדים שרכשו ידע חדש היו תופעות יומיומיות במינהל הישראלי, והדרך לשפר את התקשורת בין הבכירים לכפופים להם הייתה בהבאת הבכירים לספסל הלימודים.

ההכרזה על המכללה האקדמית
בין אלפי התלמידים שנכנסו בשעריה של המדרשה היו כאלה שמילאו תפקידי מפתח במשק. חלק מהלומדים חשו שהם לא מיצו את יכולתם האינטלקטואלית, ולכן ביקשו להוסיף דעת במסגרת הלימודים המקצועיים של המדרשה ולחצו על ראשיה לפתוח מסלול לימודים אקדמי, שיזכה את בוגריו בתואר אקדמי במקצועם ובתחום התמחותם.
דרישה זו שהגיעה מהשטח, היתה אחד המניעים המרכזיים להחלטה להפוך את המדרשה למינהל למכללה אקדמית למינהל. אופייה של המכללה האקדמית למינהל התגבש לאור התפיסה שאפיינה את המידרשה – תפיסה ששילבה הכשרה מקצועית עם השכלה גבוהה, וכן הקפידה על התאמת הלימודים לצרכים ולאפשרויות של אנשים עובדים.

ההכרה במכללה כמוסד להשכלה גבוהה
ב-14 בדצמבר 1977 התבשרו ראשי המכללה כי זו קיבלה היתר, כשלב ראשון, של הכרה כמוסד להשכלה גבוהה. את ההחלטה קיבלו חברי המועצה פה אחד, והיא אושרה על ידי הממשלה. בעקבות החלטה זו הוזמנו חברי הנהלת המכללה בנובמבר 1978 ללשכתו של שר החינוך והתרבות דאז, זבולון המר ז"ל, לטקס חגיגי שבמהלכו הוענקה להם תעודת היתר.
אופייה וערכיה של המכללה למינהל אשר עוצבו עם הקמתה, מלווים אותה עד היום. כך, הושם מאז ומתמיד דגש על מעורבות חברתית, על הפיכת הלימודים לרלוונטיים ויישומיים עבור הלומדים ועבור המשק כולו, על תפיסה בין-תחומית בפיתוח תכניות הלימוד החדשות לצד מיזוג ושילוב תכניות קיימות, ועל איזון כלכלי המאפשר פעילות ללא סבסוד.
המכללה ממשיכה להצטיין כמפעל ייחודי ואיכותי הפועל לקידומה של החברה בישראל. זהו מפעל שניתן להתגאות בו, ועל הצלחתו יש להודות למוסדות המנהלים ולכל העובדים.