מבט מ-3026: הסטודנטים והסטודנטיות לעיצוב שמנבאים את העתיד בביאנלה בתל אביב

מה יחשבו עלינו ועל החיים שלנו האנשים שיגורו כאן בעוד 1,000 שנים? מה הם ידמיינו לעצמם כשהם ישמעו קול של אזעקה? כשהם יראו שרידים של iRobot? כשהם ימצאו פתקי הצבעה לבחירות או טפסים של לוטו?

תערוכה ייחודית, שהמציגים בה הם סטודנטים וסטודנטיות מבית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה למינהל, המתקיימת במסגרת הביאנלה לאומנויות ולעיצוב בתל אביב - עוסקת בשאלות האלו.

הביאנלה, השלישית במספר, היא אחד מאירועי האמנות החשובים בישראל והיא מציעה מבט עדכני על סצנת הקראפט והעיצוב בישראל. בביאנלה מוצגות למעלה מ-200 עבודות ופרויקטים של יוצרות ויוצרים ישראלים והיא מתקיימת בימים אלו במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) בתל אביב ומושכת מבקרים רבים.

בית הספר לעיצוב של המכללה למינהל הוא אחד מ-3 גופים אקדמיים שנבחרו להשתתף בביאנלה הנוכחית, והוא נבחר להוביל את אחת מהחממות האקדמיות שלה. התערוכה מוצגת בגלריית המגדל במוז"א וזוכה לחשיפה תקשורתית רבה ולביקורות נלהבות מקהל המבקרים.

הקונספט – מסע בזמן אל שנת 3026

הרעיון של התערוכה נולד מפרויקט גמר של סטודנטית של בית הספר לעיצוב וחדשנות שהוצג בסוף שנת הלימודים הקודמת, שפותח והורחב לצורך התערוכה, הנקראת - "המכון לחקר אמיתות מומצאות 3026".

מיכל קסטיאל, דיקנית בית הספר לעיצוב וחדשנות ואוצרת התערוכה, מסבירה כי התערוכה היא בעצם מכון מחקר עתידי, הפועל בשנת 3026, שמגלה שרידים מהתקופה שלנו ומנסה לפרש אותם. "אבל כמו שקורה לא פעם במחקר היסטורי או ארכיאולוגי, גם כאן הפרשנות אינה ניטרלית. החוקרים והחוקרות העתידיים מנסים להבין מי היינו דרך חפצים, סימנים, מסמכים ושברים, אבל הם גם טועים, מדמיינים, משלימים פערים וממציאים נרטיבים בעצם".

לדבריה, הייחודיות של התערוכה היא בכך שהיא משתמשת בשפה של מחקר, ארכיאולוגיה ומוזיאון, אבל בעצם שואלת שאלות מאוד עכשוויות: מה יישאר מאיתנו בעוד 1,000 שנה? אילו סיפורים יספרו על התקופה שלנו? מי יופיע בארכיון ומי יימחק ממנו? ואיך כוח, זיכרון, טכנולוגיה וזהות משפיעים על האופן שבו היסטוריה נכתבת.

"זו לא תערוכה שמנסה להציג אמת אחת, אלא להפך, היא מזמינה את המבקרים בה לחשוב על הגבול המטושטש בין אמת לבדיה, בין ממצא לפרשנות, ובין זיכרון להמצאה. דרך העבודות של הסטודנטיות והסטודנטים, התערוכה בעצם מציעה לנו מבט ביקורתי, לפעמים גם הומוריסטי ואבסורדי, על ההווה שלנו דווקא דרך עיניים של עתיד מדומיין. לכן, כשאנחנו מדברים על פוסט־אמת, אנחנו לא מדברים רק על שקרים או פייק ניוז, אלא על מצב עמוק יותר שבו האמת עצמה הופכת לשדה מאבק. זיכרון, היסטוריה, דימויים, ארכיונים וחפצים אינם נתפסים עוד כעדות ניטרלית, אלא כחומרים שדרכם נבנים נרטיבים, זהויות וכוחות פוליטיים ותרבותיים".

ממ"דים כ"חדרי שקט", משפעיניות כאורקליות

מי שיגיעו לתערוכה יוכלו להתרשם ממיצגים מקוריים ומרתקים. כך, לדוגמה, אחת הסטודנטיות הניחה כי ב-2026 חי במרחב שהיום הוא מדינת ישראל רק מגדר אחד, אם כי ייתכן כי היה מגדר נוסף אבל הוא היה מודר. ההנחה שלה התבססה על שלטים במרחבים הציבוריים, על טפסים רשמיים שונים ואף על הוראות שימוש בתרופות המנוסחים כולם בלשון זכר בלבד.

מיצג אחר מניח כי בין האנשים שחיו כאן היו אורקליות, נשים ששימשו כמי שמובילות את הציבור, שלימדו את שאר האוכלוסייה דברים שונים (כמו למשל כיצד לבשל ארוחה שלמה בסיר אחד), והיו מקור להשראה. בין הדמויות והחפצים מופיעים פריטים המזוהים עם תרבות המשפיעניות של זמננו.

מיצג נוסף מתייחס לממ"דים ומציג אותם כ"חדרי שקט" שהיו פרוסים במרחב הציבורי, מרחבים אליהם אנשים נכנסו כדי להירגע, והשהייה בהם היתה מוגבלת ל-10 דקות. מה"ממצאים" האלו מניחים הארכיאולוגים כי האנשים שחיו באזור היו רגועים מאוד.

עוד "ממצא" הוא מה שכנראה היה חדרי הזנה – חדרים אליהם היו נכנסים אנשים ומתחברים למכשיר מיוחד שהיה צמוד לפה שלהם, כנראה כדי להזין אותם. לחדרים אלו (אולפני פודקאסט) אנשים רבים התמכרו בעקבות התקופה של "הבידוד הגדול" (הקורונה).

פריט נוסף שה"ארכיאולוגים" של 3026 הניחו כי הוא הוא פריט יודאיקה מקומי הוא ה- iRobot, מכיוון שבדומה לפריט יודאיקה אחר – המזוזה – גם הוא נמצא כמעט בכל בית ומונח פעמים רבות בכניסה.

עוד מיצג מתייחס לשיר "חרבו דרבו", שה"ארכיאולוגים" גילו כי היה נפוץ מאוד ולכן התייחסו אליו כהמנון של העם שחי במרחב. המיצג מציג את מילות השיר כשברקע מושמע הלחן של "התקווה", ההמנון הלאומי, והטקסט של השיר זוכה לפרשנויות ספרותיות מעמיקות.

התערוכה מורכבת מהעבודות המוצגות, ולצידן ארכיון, שיצרו הסטודנטים והסטודנטיות, של כ- 300 אובייקטים מוכרים עטופים מזוהים צורנית שקיבלו ת"ז זהות ארכיאולוגית ספקולטיבית חדשה.

להיות מעצב כיום דורש הרבה יותר מיכולות עיצוב

ההשתתפות בתערוכה ממצבת את בית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה כאחד מגופי הלימוד המובילים בארץ בתחום העיצוב, אומרת קסטיאל, ומביאה לידי ביטוי את מגוון היכולות הרב של הסטודנטיות והסטודנטים, שאותם הם רוכשים ומשכללים במהלך הלימודים. "זה פרויקט שדורש מהם לגייס יכולות מגוונות. הם נדרשים להעלות השערות, לבסס אותן על ידי מחקר, ולגייס את האתיקה המקצועית בשביל להתבונן על היצירה שלהם".

לדבריה, בכל הפרויקטים במהלך הלימודים הסטודנטים נדרשים להקדיש מחשבה רבה לחלק הרעיוני ולפיתוח הקונספט. "להיות מעצב דורש הרבה יותר מיכולות עיצוב, בעיקר בעידן הבינה המלאכותית. מעצבים היום נדרשים להפעיל את המנעד התרבותי שלהם, להפעיל יכולות של אוצרות ידע, של חשיבה ביקורתית ולהיות מסוגלים להביא את התוצרים של כל התהליך הזה למיצג שיהיה נגיש לקהל. זו המשמעות של להיות מעצב כיום, וזה מה שאנחנו עושים במהלך הלימודים".

מהכיתה לחממה האקדמית

הסטודנטיות והסטודנטים שנבחרו להשתתף בתערוכה, הציגו מועמדות להשתתף בפרויקט בעקבות קול קורא שהוציא בית הספר לאחר שנבחר להשתתף בביאנלה. "את הפרויקט הנחתה המעצבת שרון רז", אומרת קסטיאל, "והסטודנטים והסטודנטיות עבדו עליו לאורך השנה כולה".

הסטודנטים שהשתתפו בו הם משנה ג' ו-ד', ובנוסף השתתפו בו שתי בוגרות, אחת מהן היא זו שהתערוכה התבססה על הרעיון מפרויקט הגמר שלה. "אין ספק שמדובר בעבודה אינטנסיבית, ועבור חלקם היא נעשתה במקביל לעבודה על פרויקט הגמר של הלימודים, אבל הם זכו להשתתף בתערוכה מדהימה, שמושכת קהל רב וזוכה לחשיפה רבה – ולזה אין תחליף", אומרת קסטיאל.

לעצב את העתיד, כבר מהיום

התערוכה "המכון לחקר אמיתות מומצאות 3026", שעדיין מציגה בביאנלה לאמנויות ולעיצוב תל אביב, מעלה שאלות רבות לצד המבט הביקורתי על המציאות: כיצד יראו החיים ב-3026? איך מי שיחיו אז יסתכלו עלינו ומה הם יחשבו? האם משהו מהאופן שבו הם יפענחו את חיינו בכלל תלוי בנו או שהכול נתון לפרשנות?

רוצים ללמוד איך להפוך רעיונות גדולים לעיצוב שמשפיע על המציאות? לפרטים על מסלולי הלימוד בבית הספר לעיצוב וחדשנות לחצו כאן >>