ראיון עם עמית מחקר חדש של המרכז למשפט ואנטישמיות – ד״ר חוסיין צי׳צ׳ק

העניין שלי בתחום קשור קשר הדוק לרקע האישי שלי. כעלווי כורדי דובר זאזא [שפה איראנית המזוהה לעיתים עם הכורדים ממזרח טורקיה], נחשפתי לסוגיות הללו כבר בגיל צעיר מאוד. הכשרתי המקצועית הראשונה הייתה כפועל בניין, ובאתרי בנייה שונים עבדתי לצד ניאו-נאצים ואסלאמיסטים. בסביבות אלו, דעות קדומות ושנאה לא היו מושגים מופשטים אלא מציאות מוחשית שנחוותה באופן ישיר.

במקביל, התפתח אצלי רצון עז להבין לעומק את ההבדלים ההיסטוריים, המשפטיים והדתיים שמונחים בבסיס עמדות אלו, ולחבר ביניהם. לאחר שסיימתי לימודי ערב, החלטתי ללמוד מדע המדינה, משפטים, תיאולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אינסברוק. כעלווי כורדי, אתה מוצא את עצמך שוב ושוב נדרש להגדיר את זהותך, את יחסך לאסלאם ואת נאמנותך למדינה שבה נולדת. ייחוס מתמשך זה ושאלת השייכות עיצבו באופן עמוק את דרכי האקדמית.

עלווים כורדים מהווים מיעוט הן בארצות מוצאם והן בחברות דוברות גרמנית. זה היה הרקע והמניע המרכזי להתמקדותי המחקרית בעוינות כתופעה חברתית כללית, ובאנטישמיות בפרט. בנוסף, זכיתי ללמוד אצל רנה ז’יראר [הוגה דעות צרפתי שעסק באלימות, חיקוי חברתי ומנגנון השעיר לעזאזל] ותלמידיו, ושם נחשפתי ליחסים המורכבים שבין אלימות לחברה.

חוויות של הדרה הן בטורקיה והן בהקשרים דוברי גרמנית הובילו לעניין מתמשך ומעמיק בסוגיות אלו. הן חידדו את מודעותי למנגנונים שבאמצעותם מיעוטים נבנים, מודרים ומנוצלים, ועיצבו באופן יסודי את נקודת מבטי כחוקר משפט ומדעי החברה.

אינני סבור שמבחינה אנליטית נכון לדבר על ה״אסלאם באירופה״ כתופעה אחת. בפועל, מדובר בצורות שונות של אסלאם, כגון אסלאם טורקי, אסלאם ערבי, וקהילות מוסלמיות ילידיות בעלות שורשים היסטוריים, למשל בפולין או באוקראינה, שבהן פעלו קהילות אסלאמיות בעלות מאפיינים אתניים מובחנים. לכן, דיפרנציאציה היא הכרחית.

כיום, במדינות דוברות גרמנית, המוסלמים הטורקים וארגוניהם הם הדומיננטיים, ואחריהם קהילות מוסלמיות ערביות וקבוצות נוספות בעלות מבנים מוסדיים משלהן. אף שכל הקבוצות הללו רואות עצמן כחלק מן האֻמַּה, יש להן זהויות, אינטרסים ותפיסות עולם שונות. מוסלמים טורקים, ואף לא חסידי תנועת מילי גורוש [Millî Görüş; תנועה אסלאמיסטית־פוליטית טורקית הפועלת גם בקרב קהילות טורקיות באירופה] לא יערערו על גבולותיה הטריטוריאליים של טורקיה בשם האֻמַּה. יתרה מכך, קיימים מתחים ודחיות הדדיות הן בתוך הקבוצות והן ביניהן.

הפחד ממוסלמים באירופה נובע מסיבות שונות. יש הדוחים מוסלמים משום שהם נתפסים כזרים, ואחרים סבורים שלאסלאם אין מקום באירופה כלל. עם זאת, יש להבחין בין תפיסות כלליות לבין המציאות החברתית: כאשר שילובם של אנשים מרקע מוסלמי מתבצע במסגרת מוגדרת וברורה, הוא מוביל בפועל להשתתפות רחבה יותר במרחב האזרחי ולמימוש זכויות פוליטיות וחברתיות. בפועל, ישנם אינספור שוטרים, עורכי דין, פועלי בניין ואחרים שהם מוסלמים ותורמים תרומה משמעותית לתפקודן של מדינות כגון גרמניה. מנגד, האיום על הסדר הדמוקרטי אינו מגיע מקבוצה אחת בלבד: לצד אסלאמיסטים אלימים החיים באירופה, קיימים גם קיצונים ימניים, לעיתים המזדהים כנוצרים, המבקשים לערער את גרמניה של ימינו.

האנטישמיות פועלת ברחבי העולם כמעין גורם מלכד, המחבר בין קבוצות שונות מאוד, גם כאשר אין להן עניין משותף אחר. האנטישמיות בטורקיה מעולם לא נעלמה, ומוסלמים טורקים נוטים לעיתים להביט ביהודים בחשדנות ובדעות קדומות. כך היה גם לפני ה-7 באוקטובר. האנטישמיות רווחת גם בקרב כורדים, ויש לומר זאת במפורש.

הטבח סיפק לממשלת טורקיה הזדמנות לבטא את האנטישמיות שלה באופן גלוי יותר בזירה הבינלאומית, במיוחד באמצעות הצגת ישראל כמי שאינה מגלה אכפתיות כלפי אזרחים, והצגת לוחמי חמאס כ״לוחמי חופש״. חמאס מוצג כבעל זכות לגיטימית להתנגד לישראל בכל אמצעי, בעוד שישראל מתוארת כמי שמעולם לא התכוונה ברצינות להשיג שלום.

שתי המדינות פועלות מתוך אינטרס גיאופוליטי להוביל את העולם המוסלמי, ומשתמשות באמצעים העומדים לרשותן. הרטוריקה האנטי-יהודית או האנטישמית שלהן פועלת ברמות שונות. הברית ביניהן אינה סוד.

עם זאת, אינני סבור שיש להשוות בין האחים המוסלמים בטורקיה - כלומר, יורשיהם הפוליטיים של נג׳מטין ארבאקן [Necmettin Erbakan; פוליטיקאי אסלאמיסטי טורקי וראש ממשלה לשעבר, מייסד תנועת מילי גורוש], לבין האחים המוסלמים במצרים. לא ארבאקן ולא ארדואן יוותרו אי פעם על הלאומיות הטורקית. לאומיות זו אינה מבוססת על אידאולוגיית אֻמַּה. בעוד שהאסלאם הטורקי עושה שימוש רטורי באֻמַּה, הוא אינו מערער על גבולותיה של מדינת הלאום לטובת אֻמַּה מדומיינת.

מאז תום המלחמה הקרה ניתן לזהות התרחקות הדרגתית מן המדינה החוקתית הליברלית. בהקשר זה, מוסלמים, נוצרים ויהודים משתמשים יותר ויותר ב״אחר״ כמשטח השלכה. במדינות שונות ניתן לראות כיצד מוסדות שלטוניים ומשפטיים, כמו גם ערכים דמוקרטיים ליברליים, נשחקים ומרוקנים מתוכן תוך הצדקה דתית. מדיניות חוץ משמשת לעיתים קרובות ככלי להצדקת תהליכים אלו או להסוואתם.

זו שאלה חשובה ומורכבת. לא כל מיעוט באירופה מהווה איום, כולל מוסלמים. באוסטריה, קסנופוביה הפכה לבולטת דווקא בתקופה שבה מהגרים רבים, כולל מוסלמים, כבר השתלבו והשפיעו על החיים העירוניים באמצעות מסעדות ועסקים אחרים.

קיים פחד מיחסים א-סימטריים משום שהאחר נתפס כשונה באופן יסודי. במקביל, גם סימטריה בין קבוצות עלולה לייצר עימות. בהקשר זה, רק שלטון חוק חזק יכול להבטיח סדר, הוגנות ואיזון.

אני מקווה שאנו, כחוקרים, נוכל לזהות בבירור את מקורות הקיטוב ולחשוף באופן מדויק את שחיקת המוסדות. ברמה האישית, כמו עמיתים רבים ברחבי העולם, אני משתדל שלא להיכנע להתפתחויות הללו אלא להתנגד להן באופן פעיל.