ראיון עם עמית מחקר חדש של המרכז למשפט ואנטישמיות – פרופ' אלון חלד

שמי ד"ר אלון חלד. אני כרגע משמש כחוקר בתר דוקטורט ועוזר הוראה באוניברסיטת טורינו בתחום של היסטוריה של היחסים הבינלאומיים ומדע המדינה. איך הגעתי לתחום שלי? זה סיפור ארוך למדי. אומר שנרשמתי ללימודי תואר ראשון ביחסים בינלאומיים בטורינו בעקבות חילופי תלמידים בין התיכון שבו למדתי בת"א לתיכון בטורינו. נרשמתי עם רצון ללמוד על אינטגרציה אירופית, אך כפי שהציעה לי המנחה שלי לעבודת הגמר בתואר הראשון: "אתה יכול גם ללמוד על אסקימוסים, אבל אולי עדיף להתחיל במה שאתה מכיר", כך התחלתי להתמקד בזהות ישראלית מנקודת מבט טראנס-דיציפלינרית וממבט של פנים-חוץ. מקריות כמעט פרדוקסלית.

בהכשרתי אני סוציולוג היסטורי ואני מתמקד בהיסטוריה של מדינת ישראל, זהות לאומית, בניית מוסדות פוליטיים ותהליכים חברתיים כמו דמוקרטיזציה וחוסן לאומי. כלומר, ההתמקדות שלי היא בישראל, כמקרה מחקרי, אבל ההקשרים תמיד רחבים יותר – אני מסתכל על איך מוסדות נבנים, איך זהויות מתעצבות, ואיך זה בא לידי ביטוי במצבי קיצון. אני עוסק גם בתופעות כמו פופוליזם, לאומנות וזהות אירופית כתהליכים חברתיים ותרבותיים עמוקים ורחבי היקף. בשנת 2024 פרסמתי את הספר:
Israel’s National Historiography: Between Generations, Identity, and Statehood, שבו ניתחתי את התפתחות הזהות הלאומית הישראלית דרך עולמם של היסטוריונים ציוניים מקומיים, תוך בחינת היחסים בין מקצוע ההיסטוריה, בניית המדינה והזהות הקולקטיבית. לאחרונה ראה אור ספרי השני, Adapting Nations: National Resilience Between Contemporary Statehood and Identity, הבוחן את מדינת הלאום דרך האלמנטים הקונסטיטוטיביים שלה, ומנתח את החוסן הלאומי דרך יכולת ההסתגלות של אומה  לתרחישים משתנים ומשברים ולפיכך סתגלנות זו מהווה מקור לחוסן  מערכתי.

להיות ישראלי באירופה בזמן מלחמה זו חוויה טעונה. האווירה מורכבת. מצד אחד, אני נמצא בסביבה אקדמית שבה מכירים אותי כבר שנים רבות. מאידך, אוניברסיטת טורינו היא המוסד האקדמי הראשון שהקפיא כל הסכם שת"פ עם מוסדות ישראלים בלחץ ארגוני הסטודנטים, חרף התנגדותו של הרקטור. אני בהחלט מרגיש שישנה רגישות גבוהה סביב הנושא של ישראל, לאור הלחימה בעזה. יש רגעים שבהם התחושות קשות, כי לא תמיד יש הבחנה בין מדיניות ממשלתית לבין זהות אישית או קולקטיבית. יחד עם זאת, עליי לציין שהרבה קולגות הראו גם עניין ואמפתיה לאחר ה-7 באוקטובר, אבל המראות הקשים מעזה מחקו די מהר את האיזון הרגשי.  אני לא חווה עוינות יומיומית, אבל בהחלט יש רגעים של אי-נוחות. למשל, שאלות או הערות טעונות שמובעות באירועים חברתיים או כנסים. וזה לא פשוט, כי אני בא כאדם, כחוקר, לא כשגריר של מדיניות כזו או אחרת.

ההפגנות באיטליה הן חלק מגל רחב של מחאות פרו-פלסטיניות שמתרחשות ברחבי אירופה. לעיתים הן הופכות גם לאנטי-ישראליות, ולעיתים אף גולשות לתכנים אנטישמיים. בדרך כלל מי שמוביל את ההפגנות הן קבוצות שמאל קיצוני, פעילים אנטי-קולוניאליים ואנטי-אמריקניים, ולעיתים גם ארגונים איסלאמיים מקומיים. זה מורכב, כי לא כל הפגנה כזו היא בהכרח אנטישמית, אבל לעיתים הגבול מטשטש. השמאל הפוליטי הרדיקלי וארגוני העובדים שמזוהים עימו עלו במהרה על הגל, בעיקר אחרי שבמשט השתתפו פרלמנטרים איטלקים ופעילים שונים (40 במספר מתוך 530) אשר יצאו מנמלים שונים בארץ המגף.

איטליה היא מדינה של כ-59 מיליון תושבים. באופן רשמי במוסדות המדינה – לא. יש הכרה בשואה, חינוך נגד אנטישמיות, ושיתוף פעולה עם הקהילה היהודית. אבל ברמה הציבורית, בעיקר ברשתות החברתיות ובשיח הרחוב, יש בהחלט תופעות של אנטי-ישראליות גוברת שמוציאה מהבוידעם רגשות עתיקים. זו תוצאה של ערבוביה סמנטית פוליטית וגם דתית, בעיקר מוסלמית (בקרב מהגרים דור ראשון ושני), וגם רגשית של אלה אשר מזדהים עם האנדרדוג כי הם רואים בעצמם כאלה. כמו כן, באיטליה יש היסטוריה ארוכה של פציפיזם ואינטרסים עם מדינות ערב אשר מהווים מארג מדיניותי מורכב למדי. לאור כל זה, לא הייתי אומר "אנטישמיות" כמו "אנטי ישראליות".

זו שאלה מעניינת שדורשת תשובה מורכבת. אני אישית לא הרגשתי "על בשרי" מאומה מכך. באשר ליהדות איטליה, מדובר בקהילה קטנה מאוד מספרית ובעלת מאפיינים של מעמד בינוני-גבוה. היא גם בעלת קשרים והקשרים משפחתיים רבים עם ישראל. יש אנשי תקשורת יהודים וגם אנשי אקדמיה שמביעים עמדות מגוונות ביחס למאורעות במזרח התיכון. זה לא אומר, שהציבור הרחב ער לכך, ובהחלט יש עלייה באנטישמיות כמו בכל אירופה כי אנשים לא מפרידים בין יהדות התפוצות לישראליות וכמובן לא לניואנסים בכל קהילה וקהילה.

מניסיונה של אירופה, ובפרט איטליה, ישראל יכולה ללמוד על חשיבותה של אחריות מוסדית במאבק בשנאה: חינוך אזרחי רחב, חקיקה עקבית ואכיפה אפקטיבית. בראש ובראשונה חשיבותה של מערכת קונסטיטוציונלית יציבה מול מעללי הפוליטיקה. איטליה היא גם מרכזה של הציוויליזציה הים-תיכונית. יש כאלה שרואים בה ריבוד שאין בו כל "טהרה" אתנית-תרבותית, וכאלה שחושבים שאיטלקיות היא מוצר צריכה סגור וסטטי-כמו הממשלה הנוכחית. מחוויותיי באירופה הקונטיננטלית, אני חושב שאינטגרציה יכולה לעבוד כל עוד אין גטואיזציה של קבוצות (כמו הפרוורים בפריז), אלא ניתוב הזרות במערכת מתוך רצון לדו-קיום. זה לא תמיד עובד, בעיקר כי המדיניות החברתית באיטליה במשבר עמוק, אבל זה עדיף כמודל על ניסיונות עקרים של "הפרד ומשול".

אני חושב שהדבר הכי חשוב הוא לא לאבד את הקול האישי והאנושי בתוך כל הרעש. גם בתוך הקונפליקטים הכי טעונים, צריך לזכור שיש בני אדם, לא רק עמדות פוליטיות. אני משתדל להישאר פתוח לשיחה, להסביר, להקשיב. לא תמיד זה פשוט, אבל אני מאמין שבמפגשים הבין-אישיים יש כוח לשנות תודעה. אני מנסה להישאר נאמן לקול שלי – לחשוב לעומק, לדבר ברגישות, אבל גם לא לחשוש להבהיר עמדות כשצריך.
אני לומד הרבה על האופן שבו זהויות לאומיות מתקבעות - לא רק אצלנו, אלא גם באירופה. אני רואה איך זיכרון, פחד, היסטוריה ופוליטיקה מתערבבים - ויוצרים תגובות רגשיות חזקות מאוד.
ברמה המקצועית – אני ממשיך לעבוד, ללמד, לכתוב, לשתף פעולה, ולייצג את ישראל בצורה שמכבדת את המחקר ואת האנושיות שלי. באיזשהו מובן, התקופה הזו רק מחזקת את ההבנה שלי שמחקר במדעי החברה וההיסטוריה הוא לא מותרות – הוא כלי חיוני להבין את ההווה שלנו.