ראיון עם עמיתת מחקר חדשה של המרכז למשפט ואנטישמיות – פרופ' רונה קאופמן

במהלך הקריירה האקדמית שלי התמקדתי בתיאוריה משפטית פמיניסטית, בחקר המפגש בין משפט, מגדר, אמהות ואלימות כלפי נשים וילדות. בשנים האחרונות הלך וגבר אצלי הדאגה מהטענות בתוך התיאוריה המשפטית הפמיניסטית שלפיהן פמיניזם וציונות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, או שהציונות היא מלכתחילה פרויקט פטריארכלי או אנטי־פמיניסטי.
לאחר ה־7 באוקטובר, טענות אלו החריפו מאוד. ראיתי את אותם כלים רטוריים ששימשו היסטורית למחיקת ההיסטוריה היהודית ולערעור רעיון העם היהודי - חוזרים ומופיעים בתוך שיח משפטי ואקדמי. בעקבות זאת הרחבתי את מחקריי למפגש שבין משפט, פמיניזם, זהות יהודית והאופנים האקדמיים שבהם מופיע כיום שנאה כלפי יהודים. במובנים רבים, זוהי המשכיות טבעית של עבודתי על דיכוי מגדרי.

עוד לפני ה־7 באוקטובר, חוקרות וחוקרים מזוהים עם הציונות בתוך התיאוריה הפמיניסטית זכו לחשדנות הולכת וגוברת. לאחר פרוץ המלחמה, תגובת הנגד הפכה חדה בהרבה. תיאורטיקניות פמיניסטיות האשימו את ישראל ב"ניצול פוליטי של תקיפות מיניות", ובמקרים רבים הכחישו או עיוותו את הזוועות של ה־7 באוקטובר - באופן שהבהיר לי שמשהו עמוק יותר מתרחש כאן.
יש מחסור עצום בכתיבה הנשענת על נקודת מוצא פמיניסטית יהודית־ציונית. מאמרי "Never Again: Zionism and the Jewess" היה ההתערבות הראשונה שלי בנושא. מאז אני כותבת, מרצה ופועלת לחשיפת המחיקה והדה־לגיטימציה של ההיסטוריה והזהות היהודית בתוך האקדמיה המשפטית. כיום העבודה הזו מתלכדת בהקמת "המרכז ללימודים משפטיים יהודיים", שמטרתו להגן על זכויות אזרח של יהודים דרך מחקר משפטי, הוראה והעמקה בקשר עם ישראל.

אני מתבוננת על כך דרך עדשה פמיניסטית־יהודית, והזווית הזו חיונית. ראשית, הציונות היא תנועת השחרור של האישה היהודייה. הוגים ציוניים מוקדמים זיהו שפוגרומים, ובמיוחד האלימות המגדרית שליוותה אותם, הפכו את החיים בגלות לבלתי אפשריים. "בעיר ההריגה" של ביאליק מילא תפקיד מרכזי בחשיפת האלימות המינית בקישינב ובהצבת הצורך בריבונות יהודית כפתרון. שנית, לנשים וילדות ששרדו פוגרומים לא תמיד הייתה דרך לשוב למקום שבו נפגעו. הציונות הייתה עבורן דרך מילוט מדיכוי מגדרי ונתיב לכבוד, ביטחון והגדרה עצמית. הפן הפמיניסטי של הציונות בולט גם במזרח התיכון כיום: ישראל היא החברה השוויונית ביותר באזור, המדינה היחידה שבה לנשים, יהודיות וערביות, יש זכויות אזרחיות, פוליטיות וכלכליות מלאות. הטענה שהציונות היא אנטי־פמיניסטית היא היסטורית שגויה; למעשה, הציונות היא אחת המהפכות הפמיניסטיות הבולטות של המאה ה־20.

אחד האתגרים הגדולים הוא הנורמליזציה של אנטי־ציונות בתוך האקדמיה והמוסדות הציבוריים. אנטי־ציונות מוצגת לעיתים כעמדה אקדמית לגיטימית, אך שורשיה נעוצים באסטרטגיות פוליטיות סובייטיות ובאידיאולוגיות אסלאמיות. מאז שנות השישים אידיאולוגיה זו הושתלה באופן מכוון בתוך מוסדות מערביים.
המורכבות המשפטית עצומה: יש להבחין בין חופש ביטוי לבין התנהגות מפלה, לבנות כלים משפטיים המזהים אנטי־ציונות כשנאה כלפי יהודים, ולהתמודד עם דרכים חדשות שבהן עוינות ליהודים מוסווה כפוליטיקה לגיטימית. המשפט מתקשה לעמוד בקצב, משום שהתופעה עצמה משתנה במהירות.

אין כאן צורות חדשות; העלייה חשפה תופעות קיימות. מה שראינו הוא הסרת המסכה מעל מסגרת אידיאולוגית שטופחה באקדמיה ובתרבות המערבית במשך עשורים. ההתפרצות המהירה של רטוריקה אנטי־ציונית ואנטישמית, והאופן שבו אומצה על ידי תנועות צדק חברתי ברחבי העולם, הייתה מדהימה. התנועה מתרחבת בקצב חסר תקדים. בעיניי, כיום שנאת יהודים מתחילה להיראות כמו "תיאולוגיה" - אמונה דוגמטית שאינה נשענת על עובדות אלא על דימוי מיתי של "היהודי". אחרי ה־8 באוקטובר, הדּוֹגְמָה הזו התפרצה למבצע עולמי מתואם שמטרתו דה־דמוניזציה של ישראל ודה־הומניזציה של יהודים.

יש בלבול רחב לגבי אנטישמיות, אצל יהודים ואצל לא־יהודים. ההבדלים קיימים, אבל הם פחות מהותיים היום. יהודים בתפוצות הבינו מזמן שאנטישמיות קלאסית יכולה להתעורר מחדש במהירות. יהודים אמריקאים, שחוו תקופה ארוכה של השתלבות יציבה, לעיתים רואים באנטישמיות בעיקר תופעה סימבולית. ישראלים חווים אותה בראש ובראשונה כאיום קיומי.
אבל היום, ההבדלים האלה מיטשטשים. צורות ישנות וחדשות של שנאת יהודים התמזגו, וכולנו ניצבים מול אותו אתגר.

החוויה הייתה משמעותית מאוד. היא מפגישה מנהיגים יהודים מכל רחבי העולם, עם רקעים ונקודות מבט שונות. למרות ההבדלים, כולם מודאגים מהעתיד המשותף. מה שמתחדד הוא משבר הלכידות - דווקא ברגע שבו נדרשת אחדות. אנו מתמודדים בו־זמנית עם אנטישמיות אלימה, ירידה בידע יהודי, דה־לגיטימציה של רעיון העם היהודי, והתרחקות גוברת בין ישראל לבין חלקים מהתפוצות. החוויה הזו חיזקה את האמונה שלי בחשיבות מוסדות אינטלקטואליים, משפטיים וחינוכיים חזקים, ובצורך באומץ, מוסרי ואינטלקטואלי, כדי להתמודד עם הרגע הזה.

יותר מכל, אני מקווה שהם ילמדו לחשוב ביושרה, בסקרנות, בצניעות ובאומץ אינטלקטואלי. בתקופות של קיטוב יש לחץ לברוח לדוגמה או לשתיקה. אני רוצה שיגשו לנושאים מורכבים - כולל זהות יהודית, ישראל ואנטישמיות - בעומק, ברגישות, ובהתחייבות לאמת. אני מקווה שיתנגדו לנרטיבים פשטניים, ישאלו שאלות קשות, ויראו את האנושיות של מי שמולם. ובעבור הסטודנטים היהודים, אני מקווה שיצאו עם הבנה עמוקה יותר של ההיסטוריה והעם היהודי, ועם הביטחון לחיות את זהותם במלואה וללא התנצלות.