השיעור של הקורונה: יש תלמידים שווים יותר - ושווים פחות
בגל הראשון של הקורונה התמלאו הרשתות החברתיות במסרים וניתוחים על ה"שיעור של הקורונה". שיעור שלימד, לטענת אותם אופטימים, לעצור ולחשוב על מה שחשוב באמת. המסרים הללו דיברו על חשיבות המשפחה, ההתכנסות בעצמנו, ההבנה שיכולת השליטה שלנו בגורלנו מוגבלת, על חשיבות הרגש והרוח על פני החומר והצריכה הבלתי מרוסנת שאנו מורגלים בה, המנוחה והאיזון על פני הלחץ, היכולת להסתפק במועט וליהנות מהביחד, גם כשנכפה עלינו בידוד.
אם הקורונה הגיעה לפה כדי ליצור משמעות, אז מה שקורה עם מערכת החינוך הראה לנו כמה היא נתפשת כחסרת משמעות, כמה היא נמצאת בתחתית סדר העדיפויות. אף אחד לא רוצה להיות שר חינוך, במקום להעצים את המורים, דווקא בעת הזו, הם הפכו לשק חבטות, ומה חשיבות החינוך אם בקרוב תתחיל שנת הלימודים, אך עדיין לא ברור מה יהיה היקף החומר, אילו נושאים יילמדו וכיצד יילמדו. מה שהמורים כן מקבלים מבוקר עד ערב, הוא הסברים ומודלים להעברת שיעורים מתוקשבים.
הכל נשמע יפה, חדשני וצבעוני, אך יש ילדים שעבורם מציאות זו היא מציאות שחורה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), יש 15.7% תלמידים ללא מחשב בביתם, 24% ללא תקשורת אינטרנט בבית - אלה אותם ילדים שמתביישים בכך שאפילו את המינימום הזה אין להם, אלה הם אותם ילדים שיש להם בבית אינטרנט, אך להוריהם אין כסף לקנות מחשב לכל ילד ולא מכשיר שיגדיל את טווח קליטת האינטרנט לכל חדר.
על אף שבמאי הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ בדרישה להורות למשרדי הממשלה הרלוונטיים להנגיש מחשבים ושירותי אינטרנט למאות אלפי התלמידים שאין ברשותם האמצעים ללמידה מרחוק - הילדים וההורים עדיין שרויים באפילה.
זאת, מכיוון שהתחייבות מנכ"ל משרד החינוך להקצות 50 מיליון שקל לצמצום, גם אם חלקי, של הפערים הדיגיטליים לא מולאה - ועד כה אין תוכניות סדורות לצמצום פערים דיגיטליים בין אוכלוסיות התלמידים בישראל.
יש הטוענים כי הקורונה לא מבחינה בין אנשים על פי לאום או דת. זה נכון, אבל סביר להניח ששר החינוך כן יודע להבחין ומכיר את הנתונים והפערים העצומים בין יהודים לערבים ובין דתיים לחילוניים בהקשר זה. אם משרד החינוך לא יפעל בהקדם, נמצא את עצמנו בעוד שנה עם מערכת חינוך שלפחות מחצית מתלמידיה נעלמו באפלה הדיגיטלית ולא מצאו את דרכם חזרה לבית הספר.
אך בכך לא תם העניין. באחרונה פורסם בכלי התקשורת כי עדיין לא ברור מה יהיה עם כיתות מב"ר־אתגר, הלומדות במסלול מיוחד לבגרות ובכך מעניקות הזדמנות ותנאים גם למי שזקוק ללמידה בקצב ובאופן אחר. גם תוכניות לימוד והעשרה לטיפול בנוער בסיכון ובתלמידים מאוכלוסיות מוחלשות, בעיקר בפריפריה, ייסגרו בשל היעדר תקציב, וגורלן של תנועות הנוער עומד גם הוא בסימן שאלה.
אם נחזור לשיעור בגל הראשון, זה שניסינו לומר לעצמנו כדי לעודד את מורת רוחנו, שאנו צריכים ללמוד להסתפק במה שיש, להמעיט בצריכה, להבדיל בין עיקר לטפל, בעצם כבר לא רלוונטי. תשכחו מהשיעור הראשון, הוא היה למתחילים. השיעור למתקדמים מראה שעם הקפאת פרויקטים כה חשובים בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, בני הנוער שיבקרו (אולי) רק פעמיים בשבוע בבית הספר, ימצאו עצמם לומדים ב"אוניברסיטה של החיים". משועממים ומנותקים מחינוך, תרבות וערכים במקרה הרע, וחשופים להתנהגויות מסכנות במקרה הרע יותר.
אותם ילדים שסל תרבות ומסגרות החינוך הלא פורמלי מהווים ההזדמנות היחידה שלהם להרגיש שווים, לפתח מיומנויות חברתיות ותחושת ביטחון, יבינו היטב את השיעור של הקורונה, ביחד עם כולנו: בבית הספר של הקורונה - אין שיעור מספיק חשוב.
