סיפור ההצלחה של ליאור אלגזי
סיפור ההצלחה שלי: מסע של התמדה, אמונה והתפתחות אישית
שמי ליאור אלגזי, נשוי ואב לשישה ילדים, לוחם במילואים ובוגר תכנית התזה בפקולטה למנהל עסקים במכללה למינהל.
את התזה המחקרית שלי השלמתי לאחר מסע חיים ולימודים יוצא דופן, שהחל מנקודת פתיחה לא פשוטה כלל. כיום, לאחר סיום התזה מלאו לי 51 שנים.
בגיל 48 סיימתי את לימודי תואר שני MBA במנהל עסקים בהתמחות שיווק ופיתוח עסקי בהצטיינות עם ממוצע 92.
במהלך הלימודים לתואר זה פגשתי את פרופ' רוני מנוס, שלימדה אותי באחד הקורסים. היא תמיד הייתה עבורי דמות משמעותית, נעימה, מעודדת, תומכת ותמיד חיזקה אותי. במהלך שיחותינו עלה הרעיון להמשיך למסלול של תזה, מתוך חלום עתידי להגיע גם ללימודי דוקטורט.
אך הדרך שלי לא הייתה מובנת מאליה. מעולם לא הייתי תלמיד טוב. בקושי סיימתי 12 שנות לימוד והתחושה שליוותה אותי שנים רבות הייתה שאני לא אדם של לימודים. התמודדתי עם קשיי קשב וריכוז משמעותיים, בתקופה שבה לא הייתה מודעות לפתרונות טיפוליים כמו ריטלין כי לא היו קיימים או נפוצים כפי שהם היום. למרות זאת, הוריי תמיד האמינו בי והיו עבורי מקור כוח ותמיכה גם כשאני עצמי לא האמנתי בעצמי.
לאחר שירותי הצבאי החלטתי שאני רוצה להוכיח קודם כל לעצמי, אחר כך לסביבה הקרובה, שאני מסוגל להגיע רחוק הרבה יותר ממה שהאמנתי. התחושה הפנימית שלי הייתה שאני חייב לשנות את הסיפור שחשבתי על עצמי.
התחלתי בלימודי הנדסאי תעשייה וניהול בטכניון במסלול שאפשר גם מכינה להשלמת בגרויות. ההצלחה שם פתחה לי דלת והחזירה לי את האמונה, משם המשכתי לתואר ראשון, אותו סיימתי בהצטיינות ובהמשך לתואר שני MBA במנהל עסקים שגם אותו סיימתי בהצטיינות. לאחר מכן המשכתי למסלול התזה.
את מסלול התזה ליוו אותי באופן צמוד שתי דמויות משמעותיות במיוחד פרופ’ נעמי זיו, המנחה הישירה שלי ופרופ’ רוני מנוס. פרופ’ נעמי זיו הייתה עבורי עוגן מרכזי לאורך כל הדרך, היא הכילה אותי ברגישות, ליוותה, תמכה, לימדה והנחתה במקצועיות יוצאת דופן והשקיעה בי הרבה מעבר למקובל. לצידה, פרופ’ רוני מנוס המשיכה ללוות, לעודד ולהאמין בי כפי שעשתה עוד מתחילת הדרך האקדמית שלי ותמיד נתנה לי תחושת ביטחון ויכולת להמשיך קדימה גם ברגעים מאתגרים.
נושא התזה שלי שילב בין מנהל עסקים לפסיכולוגיה והתמקד בהשפעת סטריאוטיפים מגדריים ומוזיקה על תפיסת קונפליקט וקבלת החלטות בסביבת העבודה. המסע האקדמי שלי היה מלווה באתגר משמעותי נוסף: במהלך תקופת התזה גויסתי לשירות מילואים כלוחם. השירות דרש ממני תקופות ממושכות הרחק מהלימודים ובחופשות הקצרות שבהן חזרתי הביתה הייתי חוזר לעיתים עייף מאוד, לאחר ימים ולילות ללא שינה, עם עייפות פיזית ונפשית כבדה. גם כאשר נדרשתי להשלים משימות אקדמיות לפרופ’ נעמי זיו, לעיתים היה קשה לשמור על ערנות וריכוז בשל העומס המצטבר. במקביל, השלמתי גם קורס חובשים במד״א מתוך רצון להמשיך לתרום ולסייע לאחרים גם מחוץ למסגרת הלימודים והשירות. למרות הכול, השתדלתי להתקדם בכל רגע פנוי, גם כאשר היה קשה מאוד לשמור על רצף לימודי וכתיבה. לאורך השנים האלה הייתה בי מטרה אחת ברורה שהיא להראות לעצמי ולסובבים אותי שאני מסוגל. במיוחד רציתי לרגש את הוריי ודמיינתי לא פעם את הרגע שבו הם ישבו בטקס קבלת תואר השני שלי ויתרגשו עד דמעות מההישגים שלי, התפללתי שיום יבוא ואביא להם נחת ואגשים את חלומם שאלמד. לשמחתי, זה גם קרה במציאות.
גם רציתי להוכיח לאנשים שליוו את ילדותי, כמו גיסתי סיגל, שבילדותי העניקה לי ספר כמתנת יום הולדת בגיל 9, חוויה שזכורה לי היטב, משום שבאותם ימים קריאה הייתה עבורי קושי גדול ובאותו רגע בכיתי, לא מתוך שמחה, אלא מתוך תחושת קושי. עם השנים הפכתי את אותו זיכרון למנוע פנימי של רצון להצליח ולהתגבר, עד היום גיסתי אמרת " זה הילד שבכה כשקניתי לו ספר של דנידין".
המסע שלי מלמד אותי עד היום עד כמה תפיסות על עצמנו יכולות להשתנות, ועד כמה התמדה, אמונה עצמית ותמיכה של אנשים משמעותיים יכולים להפוך מציאות שנראתה בלתי אפשרית למסלול של הצלחה, הישגים וצמיחה אישית.
בסופו של דבר, התזה שסיימתי היא לא רק הישג אקדמי עבורי, אלא סגירת מעגל של חיים שלמים, מעבר מתלמיד שמתקשה להאמין בעצמו לאדם שמגשים חלום אקדמי ומוכיח לעצמו שוב ושוב שאין גבול אמיתי למה שאפשר להשיג. אני מאמין בכל כולי שגם לימודי הדוקטורט שלי יתממש בקרוב ובעזרת השם.
