השפעת יציאה לחל"ת בזמן משבר הקורונה
על מאפייני הקשר שבין עובדים לבין מעסיקים ועל נטיות לעזיבה בקרב העובדים
מחלת הקורונה (COVID19) יצרה שינוי עמוק באורח החיים של הישראלים, ובראשו במוקדי התעסוקה.
לראשונה, ארגונים נדרשו לצמצם משמעותית את כוח האדם העובד בארגון או להשבית אותו מפעילות. השינוי הרדיקלי גרר הטמעת אסטרטגיות פעולה חדשות והוביל לשבירה של דפוסי העבודה השגרתיים ובעיקר לערעור הנחות היסוד ביחס לקשר שבין העובדים לבין הארגון. בעוד שחלק מהארגונים שמרו על מצבת העובדים והשינוי התרחש במבנה העבודה (העברה לעבודה וירטואלית), ארגונים אחרים פיטרו עובדים בעקבות סגירה או צמצומים שנעשו בארגון. בנוסף לשתי קטגוריות אלה, נוצרה קטגוריה חדשה, שמעולם לא הייתה כה גדולה בישראל, והיא קבוצת העובדים בחל"ת. המצב החדש הוא ייחודי לישראל, אולם בעולם נעשה שימוש נרחב בחל"ת כדרך לחיסכון תקציבי. בהנחה שארגונים עלולים לחזור ולהשתמש במודל החל"ת במשברים עתידיים, במחקר הנוכחי נבחנו השאלות מה המחיר שמשלמת מדינת ישראל על החל"ת ומה המחיר שמשלמים הארגונים על השינוי במערכת היחסים שבין העובדים למעסיקים?
על מנת לענות על שאלות אלה, המאמר סוקר תחילה את ההשפעות הכלכליות של החל"ת על המשק הישראלי ומציג תמונה מורכבת, שלפיה בעוד שההוצאות הובילו לגידול בגירעון, ירידה בתמ"ג והקטנת הכנסות ממיסים (לפחות בטווח הקצר), הרי שתשלומי דמי חל"ת סייעו לצמצום העוני הפוטנציאלי ואפשרו רווחה למספר הגבוה של העובדים שהוצאו לחל"ת בתקופת הסגרים. מעבר להיבט הכלכלי, הרי שלחל"ת היה גם היבט ארגוני שהשפיע על הקשר שבין העובדים לבין מקום העבודה שממנו הוצאו לחל"ת. על מנת לעמוד על השפעת החל"ת בהיבט ארגוני, נערך מחקר גישוש שכלל ראיונות עם 16 עובדים שהוצאו לחל"ת. בנוסף, נבדקו עמדות העובדים באמצעות שני סקרים שנערכו בשני גלים, על אותם משיבים.